tag:blogger.com,1999:blog-82857313792332310732011-04-22T04:03:44.043+03:00Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.comBlogger121100tag:blogger.com,1999:blog-8285731379233231073.post-39835429964804091222008-08-29T16:48:00.009+03:002008-11-08T13:13:21.833+02:00<div style="text-align: left;"><a onblur="try {parent.deselectBloggerImageGracefully();} catch(e) {}" href="http://4.bp.blogspot.com/_yR81FPRWkWg/SOc7VaSRN2I/AAAAAAAAAX0/2uBxMICEEeY/s1600-h/11.jpg"><img style="margin: 0px auto 10px; display: block; text-align: center; cursor: pointer;" src="http://4.bp.blogspot.com/_yR81FPRWkWg/SOc7VaSRN2I/AAAAAAAAAX0/2uBxMICEEeY/s400/11.jpg" alt="" id="BLOGGER_PHOTO_ID_5253232729370212194" border="0" /></a><span style="font-size:85%;">מתוך ניצוצות - אייר מיסט2<br /></span><div style="text-align: right;"><ul><li><a href="http://bs-sparks.blogspot.com/2008/08/blog-post_28.html"><span style="font-weight: bold; color: rgb(153, 0, 0);">לתגובה כללית על הסיפור, לחצו כאן!</span></a></li><li><span style="font-weight: bold; color: rgb(153, 0, 0);"><a href="http://bs-forum2.blogspot.com?pnyxePostKey=J7.L0fkoHOGlIUo.iJufZQ">לדיון על 'ניצוצות' בפורום, לחצו כאן!</a><br /></span></li></ul></div></div><div dir="rtl" style="text-align: right;"><ul><li><a href="http://bs-sparks.blogspot.com/2008/08/1_27.html"><span style="font-weight: bold;">פרק 1</span></a></li></ul><span style="font-size:85%;">ההבנה היא דבר מה חלקלק, כמו אותו דג שמנסים אנו לשלוף בידיים חשופות מתוך הנהר הזורם, לאחר כה הרבה ניסיונות שבהן מחליק הדג מהידיים, עולה בידינו לאחוז בדג לכמה שניות, אך אין זה אותו דג ראשון, אשר החליק והמשיך בשחייה נמרצת. גם אם דומים הם דמיון רב.<br />וגם הדג הזה, אשר ידינו אוחזות בו, בהעדר אחיזה נכונה, ימצא את דרכו בחזרה אל הנהר.</span><br /><div dir="rtl" style="text-align: right;"><ul><li><a href="http://bs-sparks.blogspot.com/2008/08/2_27.html"><span style="font-weight: bold;">פרק 2</span></a></li></ul><span style="font-size:85%;">לא רציתי שהוא ידע, אך זכרתי היטב את פגישותינו הראשונה, הנדתי בראשי, "החדר שם" כיוונתי אותו לחדר צדדי, "אתה תמצא את המצעים בארון". הוא פיהק שוב, "מחר" הוא אמר "מחר נדבר על הכל".<br />הוא פתח את דלת החדר ונעלם לתוכו, הדלת חרקה ונסגרה אחריו. אני המשכתי לעמוד על מקומי, מביט אל הדלת, קפוא, לרגע הכל נעלם ממני, הייתי שם לבד בתוך כתם שחור, הייתה זו הכרה במצבי...</span><br /></div><ul><li><a href="http://bs-sparks.blogspot.com/2008/08/3.html"><span style="font-weight: bold;">פרק 3</span></a></li></ul><span style="font-size:85%;">גם כיוון שרכשתי כבוד לאנשים מבוגרים ממני, וגם כיוון שמסיבה זו או אחרת העדפתי לא להרים את ידי ראשון על אף בריאה, העדפתי לתת למר שטיין להכתיב את עוצמת ההתמודדות בינינו.<br />המהלומה הראשונה שלו נחתה הישר על מפתח הלב שלי, לא ניסיתי לבלום, רציתי לבחון ולהתאים את הקצב ואת העוצמה לעוצמה בה הוא יתקוף. ללא כל ספק, מר שטיין לא בא לשחק משחקים.</span><br /><ul><li><a href="http://bs-sparks.blogspot.com/2008/08/4.html"><span style="font-weight: bold;">פרק 4</span></a></li></ul><span style="font-size:85%;">השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, כאשר צלצל הפעמון בכניסה לביתי והעיר אותי מהזדהות מתמשכת, אשר עסקה בעובדה מעצבנת במיוחד, שאי שם לפני כמה שעות החלה מתפתחת מהשפעה קטנה של מכתב מהבנק והידרדרה עד לבדיקה כללית של מצבי הפיננסי.<br />כמובן שעמדתי ממש לפני גילוי משמח הקשור לכך שמגיע לי החזר מס, כשלפתע צלצל הפעמון.</span><br /><ul><li><a href="http://bs-sparks.blogspot.com/2008/08/5.html"><span style="font-weight: bold;">פרק 5</span></a></li></ul><span style="font-size:85%;">"היא ולא אחרת", אמר רגרדי, "תן לה מטאטא ותראה אותה מעופפת."<br />החלטתי שעדיף לי פשוט לחייך כתגובה לדבריו, כך לפחות לא הסגרתי את המבוכה והבלבול שלי באותו רגע. האמת שלאחר כמה הערות של שטיין והתנהגותה המוזרה של אליס, כלל לא שללתי את עניין המכשפה.<br /></span><ul><li><a href="http://bs-sparks.blogspot.com/2008/08/6.html"><span style="font-weight: bold;">פרק 6</span></a></li></ul><span style="font-size:85%;">לאחר ההתרגשות, התיישבנו על הספסל עליו ישבתי כל אותו בוקר, שטיין פשפש בכיסיו והוציא חפיסת סיגריות מקומטת, לאחר עוד חיפוש קצר עלה בידיו למצוא גפרורים.<br />הוא הצית גפרור והדליק סיגריה שבורה.<br />זה זמן רב שהמתנתי להזדמנות בה אוכל לדבר עם שטיין ביחידות, וכולי הייתי אכול ציפיה להסברים חדשים ולהזדמנות לשאול אותו אין ספור שאלות, שהצטברו אצלי בתקופה האחרונה.</span><br /><ul><li><a href="http://bs-sparks.blogspot.com/2008/08/7.html"><span style="font-weight: bold;">פרק 7</span></a></li></ul><span style="font-size:85%;">עברו שבועיים מאז ההלוויה, ואני הסתגרתי בביתי. לא עניתי לטלפונים ולא החזרתי הודעות כתובות. רציתי להיות לבד.<br />ככל שהימים עברו כך עיכלתי יותר את מה שקרה. עברתי את כל השלבים הקלאסיים מחוסר הבנה דרך ההכחשה, כעס ופחד...רחמים עצמיים ואבל על שטיין.</span><br /><ul><li><a href="http://bs-sparks.blogspot.com/2008/08/8.html"><span style="font-weight: bold;">פרק 8</span></a></li></ul><span style="font-size:85%;">אני לא יודע אם אתם יכולים להבין את ההרגשה והתחושה הלא נעימה שחשתי, כאשר צעדתי לתוך קרחת יער קטנה, המוארת באורה הקלוש של המדורה, שדלקה במרכזה.<br />האיש שטיפל באש והשליך מספר זרדים לתוכה, נראה כאדם פשוט, אך שתי הגופות המוטלות מצידיו ניבאו רעות.</span><br /><ul><li><a href="http://bs-sparks.blogspot.com/2008/08/2.html"><span style="font-weight: bold;">פרק 9</span></a></li></ul><span style="font-size:85%;">לא ברור למה בחרתי שלא להתייחס לעובדה, שאנו יושבים, שותים ומפטפטים ליד המדורה במקום ההתקלות עם האויב.<br />משהוא בתוכי נדרך וניסה בכל כוחו להתבטא, אך בחרתי להתעלם ממנו וניסיתי להתרכז בדבריו של פימה.</span><br /><ul><li><a href="http://bs-sparks.blogspot.com/2008/08/1.html"><span style="font-weight: bold;">פרק 10</span></a></li></ul><span style="font-size:85%;">"מכירים את פימה?" שאלתי את אליס ורגרדי, שישבו מולי בבית הקפה הקטן בו פגשתי לראשונה את שטיין.<br />ישבנו במתחם החיצוני, והמזג אויר היה נפלא, הרגשה מוזרה של יום חג כוננה בתוך לבי והכל מסביבי נראה והרגיש חגיגי.</span><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8285731379233231073-3983542996480409122?l=bs-sparks.blogspot.com' alt='' /></div>Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8285731379233231073.post-5954686584083065342008-08-28T18:49:00.012+03:002008-10-04T12:44:44.569+03:00<div dir="rtl" style="text-align: center;"><span style="font-size:85%;">אני מביא כאן חלק קטן מסיפור שאני כותב ואשמח לקבל מכם חוות דעת.<br />אני יודע שהסיפור מלא שגיאות מעניינות שטרם הספקתי לטפל בהן, אך יותר מעניין אותי האם הרעיון והסיגנון מוצאים חן בעיניכם?<br />החלוקה לפרקים היא חלוקה מקרית וקשורה אך ורק לצורת הכתיבה שלי.<br />לרשותכם מערכת תגובות לכל פרק ומערכת תגובות כללית, אז מי שרוצה ויש לו את הזמן, אשמח לתגובות... תודה - מיסט2.<br />––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––<br />אתם מוזמנים להגיב ללא כל הרשמה למערכת.<br />לרשותכם בצד שמאל רשימת קישורים לכל פרקי הסיפור.<br />––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––<br /></span><br /><span style="font-size:85%;"><div id="cboxdiv" align="center"><br /><iframe marginheight="2" marginwidth="2" src="http://www5.cbox.ws/box/?boxid=23454&amp;boxtag=9643fs&amp;sec=form" id="cboxform" style="border-style: solid solid none; border-color: -moz-use-text-color; border-width: 0px;" allowtransparency="yes" name="cboxform" frameborder="0" height="219" scrolling="no" width="360"></iframe><br /><br /><iframe marginheight="2" marginwidth="2" src="http://www5.cbox.ws/box/?boxid=23454&amp;boxtag=9643fs&amp;sec=main" id="cboxmain" style="border: 0px solid ;" allowtransparency="yes" name="cboxmain" frameborder="0" height="1181" scrolling="auto" width="360"></iframe><br /></div><br /><!-- END CBOX --><br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8285731379233231073-595468658408306534?l=bs-sparks.blogspot.com' alt='' /></div>Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8285731379233231073.post-24377733986312196942008-08-27T16:08:00.001+03:002008-08-27T16:08:37.605+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">ההבנה היא דבר מה חלקלק, כמו אותו דג שמנסים אנו לשלוף בידיים חשופות מתוך הנהר הזורם, לאחר כה הרבה ניסיונות שבהן מחליק הדג מהידיים, עולה בידינו לאחוז בדג לכמה שניות, אך אין זה אותו דג ראשון, אשר החליק והמשיך בשחייה נמרצת. גם אם דומים הם דמיון רב.<br />וגם הדג הזה, אשר ידינו אוחזות בו, בהעדר אחיזה נכונה, ימצא את דרכו בחזרה אל הנהר.<br /><br />סגרתי את המחברת והשלכתי אותה לצידי, לא מצאתי בתוכי את אותו אורך רוח המתאים לאמיתות פילוסופיות.<br />מחשבתי נדדה ואף לא ניסיתי להציק לה ולעקוב אחרי מעלליה. שלחתי את ידי לתיק הטבק שלי, משהו בתוכי ביקש לוותר על כך, אך פיטמתי בכל זאת את מקטרתי בטבק.<br />ניסיתי את המצת הישן והלא מתאים ולאחר כמה ניסיונות עלה בידי להפיק להבה עליזה ששרפה את הטבק במרץ.<br /><br />שאיפה או שתיים ומצב רוחי צף והתמקם באותו מקום מוכר ומתאים. הטבק השמיע קול שריפה נעים, שתמיד מסיבה כל שהיא עודד אותי. חייכתי ושאפתי שאיפה ארוכה ומתוקה-מרה אל תוך ריאותי.<br />הבטתי זמן מה בעשן המיתמר מעלה וניסיתי לדחות את מה שהיה עלי לעשות לעוד כמה דקות, שהתארכו עוד עוד.<br />לבסוף קמתי ממקום מרבצי הנוח, התמתחתי וניגשתי אל העבודה.<br />הרמתי את המחברת ונכנסתי לביתי, סידרתי את פינת הישיבה הקטנה, הקומקום החל לשרוק, הנחתי למים לרתוח עוד כדקה וניגשתי להכין שתייה חמה.<br />לאחר התלבטות קצרה בחרתי בתה חזק, אשר רק יתמוך ויוסיף לטעם הטבק.<br />כעת אני מוכן, התמקמתי בפינת הישיבה שלי, פתחתי את המחברת והתחלתי לעבור שוב על הפרק האחרון בספרי - "האמונה השגויה על קיומו של האל".<br />אינני אדם של מכונות כתיבה או מחשבים, אני אוהב לכתוב בעט, להרגיש את האותיות, את הצורה, אפילו המחיקות הגסות נראות לי חיוניות לתהליך הכתיבה שלי. לגמתי מהתה ושאפתי מהמקטרת, וכמעט ויכולתי לחוש בליטופה העדין של המוזה, ששוב לאחר זמן רב שבה וחייכה אלי ברוך. וכבר התחלתי לראות את השורות החדשות, אשר ידעתי שאותן אני אבחר להעלות על הנייר, שלפתע צליל צורם הזכיר לי שלא ניתקתי את הטלפון.<br />המוזה הביטה בי במבט מאוכזב, השורות התבלבלו בראשי, ועוד לפני שהספקתי לעשות משהו, היא התפוגגה ונעלמה לה. באותו הרגע הטלפון חדל, הצלצול נדם...<br />ישבתי כך... והטבק לפתע היה מר מידי, והתה קר מידי, זיעה קרה החלה לכבוש את מצחי וקצה קיצו של כעס החל לטפס ממרכז בטני מעלה ומעלה.<br />הטלפון צלצל שוב, חטפתי את השפופרת, מהצד השני נשמע קול גברי צרוד, אשר ביטא את שמי האמיתי...קפאתי במקומי, הזיעה קפצה על ההזדמנות והחלה לכבוש יעדים חדשים בגופי ברעבתנות, ממהרת להספיק כמה שיותר, מי? ניסיתי, "נימרוח" נשמע שוב הקל הצרוד... "נאמר לי שיש לך מיטה פנויה ללילה, לידידים ותיקים", נשמע גיחוך מוכר. באותו רגע הנחתי במידת מה לדריכות שאחזה בי, "כן יש מיטה לידידים" עניתי, "ניפגש אצלך אם כך", הוא ניתק.<br />השלכתי שוב את המחברת החבולה לצידי ושקעתי בזיכרונות.<br /><br />הוא הגיע אלי באותו הערב, עיניים קטנות שבקושי נראו מבעד לחריציהם, חיוך ענק על פניו, שיער שהיה פעם אדמוני, המון קמטים וזקן לא מסודר.<br />מראהו הזכיר לי תמיד שודד ים קלסי.<br />הוא לחץ את ידי ואז הדף אותי ממנו והביט בי ארוכות, "אני זוכר את אותו יום שהזמנת אותי לקפה, אני זקוק לעוד אחד כעת....".<br /><br />בניגוד לדעת הרוב, טען תמיד מורי, שלשטן אין כל עניין עם המושחתים. מי שמעניינים אותו באמת הם האנשים, אשר שמץ של מצפון עדיין מצוי בלבם. היום אני יודע שהיה צדק בדבריו.<br /><br />לא ממש ידעתי מה לחשוב, כאשר ישבתי והבטתי באותו איש כחוש, ששתה את הקפה שלו בצימאון, והגניב לעברי מדי פעם מבטים מלאי משמעות.<br />"איך הגעת למסקנה, שאני האיש שלך?" שאלתי אותו. "הזמנת אותי לקפה" הוא ענה, "זה סימן טוב, מישהו אחר במקרה הטוב היה עובר על פני בלי להביט בי, ובמקרה הטוב פחות הייתי חוטף צרור קללות ומלקות. וחוץ מזה עליך להאמין לי, שהמקרה בלבד הביא אותי לכאן."<br />"אתה מנסה לומר, שאני אדם טוב יותר מהממוצע?" שאלתי. הוא הנהן. "רק בגלל שהזמנתי אותך לקפה?" "היום גם זה משהו" הוא גיחך, "יש לך פוטנציאל, בזמנים אחרים לא הייתי נותן לך על כך ניקוד, אך בימינו אנו, אחד לך, אפס לכל שאר האנושות." הוא צחק והביט בעיני.<br />"יש בדבריך שמץ של בעייתיות אם כך, הרי אתה, בעיני האנושות התגלמות הרוע?!"<br />"אל תאמין להבלים", הוא ביטל את דברי, "חלפו הימים, שבהם התהלכו על אדמה זו ברי דעת. הידע וההבנה אינם עוד רכושם של בני האדם, זה זמן רב."<br />הוא לגם את שארית הקפה ומזג לעצמו עוד כוס. "לאמיתו של דבר... איך אוכל להסביר לך זאת בצורה הברורה ביותר," הוא הביט באיזו שהיא נקודה דמיונית מעל ראשי, "נגיד"...הוא המשיך, "שהעולם הזה הוא מסעדה, והאנושות היא המנה העיקרית המוגשת בה, ואני" הוא חייך, "בעל המסעדה, רב הטבחים והלקוח הקבוע במסעדה. אני לא היחיד, מדי פעם סועדים עמי אורחים מכובדים ומדי פעם, אני אף זוכה לביקור מפתיע של מבקר מסעדות כזה או אחר."<br />"מה הכוונה האנושות כמנה עיקרית?" שאלתי, "לא קל לעיכול" הוא הנהן, " אך הנשמות", הוא הנהן, "הנשמות שלכם, כמו כוס הקפה הזו כאן, שאני כה נהנה ללגום ממנה ואחרי כל פעם, שהיא מתרוקנת אני ממלא אותה שוב..." הוא הביט בעיני בניסיון להבין, האם אני כבר מבין או רק מנחש, אך אני רציתי לשמוע ממנו את הכל, לא להשאיר סימני שאלה, ספקות במהות הדברים, שעליהם רמז... עיניו נעתקו מעיני והוא המשיך... "כך גם בני האדם, אני ניזון מהנשמה ואת הכלי שולח לרה-פיל על פני העולם הזה. הבעיה", הוא אמר, "היא שאני זקוק לתנאים מאוד מסוימים, כדי שהכוס תתמלא כמו שצריך. לדוגמה: סוג הקפה, איכות הקפה, יצור הקפה, היחס בין המים לקפה והסוכר, חום המים ואולי אף סדר מילוי הכוס. רק כך אני אקבל את הקפה המשובח ביותר. ופה כל הבעיה", הוא נאנח, "הקפה, שאני מקבל הוא מהסוג הנחות ביותר, קר וללא סוכר. לרוב הכוס מלאה רק למחצה. הכוס," הוא המשיך, "בעצם בית חרושת קטן, שבו ניתן ליצר את הקפה-הנשמה, תהליך היצור והצלחתו תלויים בתנאים רבים."<br />"מדבריך ניתן להבין שהנשמה נוצרת כאן על העולם החומרי?!"<br />הוא הנהן בהסכמה, "אני ארחיב על כך מאוחר יותר, הרי ברור לך, שאין הדבר פשוט כפי שאני מציג בפניך, ודוגמת הכוס והקפה, היא רק דוגמה פתטית.<br /><br />"כפי שבטח כבר ניחשת, נעזרתי בפתיח הארוך הזה, כדי להכין את השטח לעובדה, שבטח לתפיסתך תהיה מבלבלת וקשה לקבלה, אך הנה חייב אני להציגה בפניך כעת.<br />אתם, בני האדם יכולים ואף אמורים ליצור, בעזרת התנאים הקיימים בעולם זה, נשמה.<br />נשמה זו מהווה מזון לאישיויות גבוהות ממכם, וכך אתם בני האדם בהיותכם חלק בלתי נפרד מאותה ישות שניזונה ממכם יכולים להמשיך ולהתפתח בעזרת אותה הישות.<br />לצערי האנושות נכשלה זה זמן רב ביצירת נשמה. הידע והטכניקה אבדו, אחרון המורים הלך לעולמו לפני מאות שנים, והאנושות ברמתה הנוכחית לא עולה בהרבה על בעלי החיים.<br />לכן הקפה שאני מקבל, רחוק מלהיות איכותי וטעים, והכוס לרוב ריקה למחצה."<br /><br />"אם כך, זה היעוד שלנו?" שאלתי, "מזון ותו לא?".<br />"ראיה צרה ושלילית למדי," הוא ענה בגיחוך, "אך, אני לא יכול לומר שהיא לא נכונה מעיקרה, הרי אני הוא זה שהצגתי את כל העניין כך.<br />אתם בני האדם ניזונים מבעלי חיים, מהצומח, וממינרלים. האם חשבת שעובדת היותם כאן ברורה מאליו, והם נועדו רק למלא את כרסכם? בהיותם מזונכם מקדמת אותם! זו בעצם הדרך היחידה בה יכולים המסכנים האלו להתקדם ולהשתפר.<br />לכן, עדיף להם להיאכל על ידי אדם, ועדיף יותר להיאכל על ידי אדם בעל נשמה מפותחת, זה כרטיס ישיר ל"גן עדן".<br />אך אני חייב להוסיף ולומר עוד דבר מה חשוב, ככל שנשמותיכם תהינה מפותחות יותר, כך הן יהוו מזון לאישיויות גבוהות יותר, כפי שתפוח אדמה מבושל מהווה מזון לאדם, ותפוח אדמה חי לחזיר.<br />ועוד דבר," הוא הביט בי ארוכות, "יש דרך, אף על פי שהיא קשה ורק בודדים יכולים להלך עליה, אך זו הדרך לעקוף את כל, אשר תיארתי באוזניך עד כה.<br />על הדרך הזו ברצוני לספר לך, ואתה מצידך, תן לי את מילתך, שבתמורה תעזור לאחיך בני האדם, לפתח נשמות."<br />"זו הסיבה שהגעת לביתי?" שאלתי, "לא" הוא פיהק, "אני כאן כי אני באמת זקוק למיטה, ובפגישתנו הראשונה נתת לי את מילתך שתדאג לי בבוא הזמן".<br /><br />אם תרצו, נהפכתי למלצר ראשי במסעדה מוזרה למדי, הבוס שלי היה השטן בכבודו.<br />והתפקיד שלי היה לשפר את טעם המנות הנוראי שהוגש במסעדה זו עד כה.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8285731379233231073-2437773398631219694?l=bs-sparks.blogspot.com' alt='' /></div>Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8285731379233231073.post-6154275987020085722008-08-27T16:07:00.002+03:002008-08-27T16:08:09.438+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">הפגישה הראשונה<br /><br />לא רציתי שהוא ידע, אך זכרתי היטב את פגישותינו הראשונה, הנדתי בראשי, "החדר שם" כיוונתי אותו לחדר צדדי, "אתה תמצא את המצעים בארון". הוא פיהק שוב, "מחר" הוא אמר "מחר נדבר על הכל".<br />הוא פתח את דלת החדר ונעלם לתוכו, הדלת חרקה ונסגרה אחריו. אני המשכתי לעמוד על מקומי, מביט אל הדלת, קפוא, לרגע הכל נעלם ממני, הייתי שם לבד בתוך כתם שחור, הייתה זו הכרה במצבי...<br />ידעתי מה עלי לעשות, לרגע אפילו לא התכחשתי לכך.<br />קורה לפעמים ואני מכיר ומבין מה עלי לעשות וכמה שאני מתחמק מעשיה זו, דומה הדבר למחיצה שאני בונה ביני לבין העולם.<br />באותם רגעים נדירים, ברור לי שחיי הם חלום, אך אין בידי להיאחז בהבנה זו, היא יותר מידי לא מוחשית.<br />ברור לי שבמקום להתעורר מאותו חלום, עושה אני הכל כדי להירדם ולחלום עמוק וחזק יותר.<br />באותם רגעים של הכרה, פורצת לרגע התשוקה להתעורר, אך הרגע עובר, ובמקומו מופיעים הרחמים העצמיים.<br /><br />כן ריחמתי על עצמי גם כעת, ריחמתי על עצמי כי ידעתי שחיי עומדים להשתנות, ידעתי שכל אותה תקופה ארוכה של נוחות יחסית נגמרה, ידעתי שעלי להתחיל לעשות ולא יכולתי למצוא קול אחד בתוכי שרצה בשינוי זה. הכתם השחור שעטף אותי והפריד אותי מהעולם החל לסגת, ההכרה החלה להיעלם, וחושי חזרו אלי, צדתי בעיני את המקטרת המלאה למחצה שהשארתי על השולחן.<br />חטפתי את המקטרת והמצית ויצאתי לגינה הקטנה שלי, הייתי זקוק לשקט רוגע וחשיבה בהירה, ואת אלה הייתי יכול לקבל בעזרת הגינה והמקטרת...<br />הזיכרונות עלו וצפו מיד, הם עדיין לא היו מלאים והתחושה הייתה כמו של חלום, אך ניסיתי להתמקד בפרטים הקטנים, חלפה במוחי שוב המחשבה שטוב יהיה אם ארשום את הזיכרונות, חיפשתי בעיני את המחברת שלי, אך ויתרתי שוב, ונשארתי על מקומי, שקוע בזיכרונות...<br />אותו שיכרון שלאחר אותו ניצחון, זה הזיכרון שתמיד עולה ראשון, כה חזק שאין אני מנסה אפילו להיזכר במה ניצחתי ואיך, אך יש בו פגם, משהוא מעיק עליו. אני מנסה להתעלם מאותה הרגשה מאותו דחק ולהתמקד בניצחון, בשיכרון ושימחה, בדיוק כפי שניסיתי אז, אך גם כעת אני לא מצליח.<br />אם יש משהו שלמדתי על זיכרונות, הוא שעלי להרפות ולתת להם לזרום ולעלות לפי התנאים והסדר שלהם, ורק לצפות בהם מהצד, אחרת הם נעלמים, הרגשתי שלחצתי יותר מידי ושהזיכרון מתחיל לסגת. שאבתי את העשן והעברתי את תשומת לבי אל טעם העשן היוצא מנחירי, שוב ושוב פעם, הזיכרון הופיע שוב, ניסיתי להביט ללא הפרעה בעדינות והפעם זה היה ישר אל התופת.<br />כעת הזיכרון היה חזק, הוא היה מלווה בכאב מאוד מוחשי, ניסיתי להתחמק ממנו, אך היה זה מאוחר מדי, הוא נאחז בי בכל כוחו והכאיב.<br />ניסיתי להסיט את מחשבותי, אך במוחי ההתרחשויות החלו להתרוצץ, קולות החלו להדהד...<br />ניסיתי את הדבר שנעזרתי בו תקופות, ניסיתי למקד את תשומת לבי בנקודה מסוימת בגופי, משום מה הפעם זה היה האגודל שלי, ניסיתי לחשוב רק עליו, לחוש אותו להיות הוא...הצלחתי לרגע...ואז המראות חזרו אלי, לחצתי שוב חזק יותר, אגודל! ...הקולות והרעש הנורא...אגודל לעזאזל, התחלתי לחוש חום סביב האגודל... הזיכרונות ניסו להתפרץ ולגנוב שוב את תשומת לבי, אך היא הייתה ממוקדת כולה באגודל, הוא בער מחום ועקצץ מאנרגיה, שחררתי טיפה, הזיכרונות החלו להתפוגג ובמקומם באיטיות ובהיסוס מה החלה להתגבש בראשי השיחה שניהלנו לפני זמן לא רב. אין שום הפסקה, כל הזמן יש פעילות, ידעתי שגם כשארדם יתחלפו אותם מחשבות בחלומות...<br />כמה משפטים עדיין הדהדו חזק בראשי, נכנסתי לביתי ומצאתי את המחברת, פתחתי אותה ורשמתי: זיכרונות...<br />"הכיתי בחרב אלפים מלוחמיהם, המטרתי עליהם מבול כאל הסערה, מילאתי את האדמה בפגריהם הפזורים והכיתי בחרב את חילותיהם העצומים,<br />הזרמתי את דמם בעמקים.....לקחתי שלל את מרכבותיהם, כלי נשקם ונשמותיהם......". אלה היו המילים שזכרתי.<br />לקחתי את המחברת איתי, לא רציתי שיקראו בה ללא רשותי, הטמנתי אותה מתחת לכר ונחתתי על מיטתי.<br /><br />התעוררתי מוקדם בבוקר, לאחר לילה נורא, ברגע שהנחתי את ראשי על הכר חשתי בזמזום ורעידות קלות בראשי, זרמים אשר התפתחו בקדקוד ראשי עשו את דרכם פנימה והתפזרו בכל גופי, ניסיתי להירגע ולהירדם, אך ללא הועיל. לבסוף נרדמתי, התעוררתי לאחר שהצלחתי למנוע הקרנה ספונטנית והודיתי על כך לאלוהים, ידעתי בדיוק לאן הקרנה זו הייתה מובילה אותי. נרדמתי שוב. כאב הראש הופיע עוד לפני שפקחתי את עיני, אך ידעתי שאם אמשיך לשכב הוא רק יתגבר, הצלחתי לפקוח את עיני ולזחול מהמיטה.<br />עמדתי והקשבתי, היה שקט, הוקל לי, רציתי לבלות את שעות הבוקר הראשונות לבד עם עצמי. מיהרתי למטבח והרתחתי מים בקומקום, קפה בוץ יעשה נפלאות כרגע. וכך עמדתי, לוגם מהקפה ומביט דרך החלון הגדול אל הגינה, שקוע במחשבות כאלה ואחרות. הדרורים נראו מאושרים, הם צייצו בשמחה בזמן שתבלו במרץ בכלי המים של צ'אק, וצ'אק התעלם מהם וניסה לצוד את הזבובים שישבו בנחת על החרא שלו. הוא הבחין בי והחל לקשקש בזנבו, "כן ידידי ארוחת הבוקר שלך" אמרתי בחיוך, לגמתי עוד לגימה מהקפה וקיוויתי שמזון הכלבים לא אזל, שלפתע חשתי כאילו שגל ענק שוטף אותי בחוזקה. עצרתי את עצמי ברגע האחרון, והמשכתי לבהות בחלון ובצ'אק, היה קשה להתאפק ולא לבדוק מה מתרחש מאחורי, אך ניחשתי נכון...<br />"אתה מזניח את הכלב, תראה כמה חרא יש בחצר, ובכלל המקום הזה נראה כמו דיר חזירים", הסתובבתי וניסיתי לחייך, "אתה מוכן" הוא שאל? "מוכן ל....?" "לקצת חימום, בוא בוא נצא לגינה, רק תקשור את הכלבלב, אני לא מסתדר איתם" הוא גיחך ויצא לחצר.<br />לא ברור איך ולמה אך מצאתי את עצמי עושה בדיוק כפי שהתבקשתי, קשרתי את צ'אק שלא ידע אם לשמוח על כך שאני איתו או להתחיל להצטער על כך שאני קושר אותו (מה יהיה עם הזבובים?), ונעמדתי מול מכרי הותיק בעמידת קרב, הוא מצידו כבר קיפץ מצד לצד כמתאגרף, "לפני שנמשיך בענייננו" הוא אמר, "צריך להזרים את הדם, או במילים אחרות, מאז פגישתנו האחרונה לא החטפתי לך", הוא קרץ לי וחייך את אחד החיוכים העקומים שלו... "רגע רגע" עצרתי את ההתקדמות שלו, "מה עם חימום? שלא יתפס לך איזה שריר", שנינו פרצנו בצחוק גדול, "תגיד" המשכתי, אחרי הקרב הקטן שלנו, כשאצטרך לאשפז אותך, איך לקרוא לך? באיזה שם אתה מופיע?" "בשבילך אני מר' שטיין", הוא אמר וזינק קדימה...<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8285731379233231073-615427598702008572?l=bs-sparks.blogspot.com' alt='' /></div>Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8285731379233231073.post-16201807898488035322008-08-27T16:07:00.001+03:002008-08-27T16:07:35.200+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">גם כיוון שרכשתי כבוד לאנשים מבוגרים ממני, וגם כיוון שמסיבה זו או אחרת העדפתי לא להרים את ידי ראשון על אף בריאה, העדפתי לתת למר שטיין להכתיב את עוצמת ההתמודדות בינינו.<br />המהלומה הראשונה שלו נחתה הישר על מפתח הלב שלי, לא ניסיתי לבלום, רציתי לבחון ולהתאים את הקצב ואת העוצמה לעוצמה בה הוא יתקוף. ללא כל ספק, מר שטיין לא בא לשחק משחקים.<br />ספגתי את האגרוף, וללא כל סימן לכאב העז שחשתי החזרתי לו באותה העוצמה, שני "אוי צוקי"* מהירים חדרו את ההגנה שלו ופגעו במפתח הלב והבטן שלו, ראיתי הפתעה בעיניו ומיד הנחתתי עליו שני "לואוקיקים"** אדירים, התחלתי את השלישי בצורה בולטת, הוא ניסה להתחמק ובאותו הרגע שיניתי את הבעיטה ל"מוואשי"***, רגלי הימנית שינתה את התנועה ובהטעיה עלתה במהירות ובעוצמה מעלה והעיפה את פניו לצד שמאל. קיפצתי אחורה והפסקתי את ההתקפה שלי, הוא עמד המום מנגב את דמו שזרם משפתיו עם ידו..."איפה למדת את החרא המזרחי הזה?" הוא שאל, אני רק חייכתי, התקרבתי במהירות וניסיתי להכות בצידו, אך הוא זז כמו "שד" לצד המת שלי והלם בידו ישירות בראשי. כעת אני הייתי מופתע, הייתי זקוק לזמן להתאושש, התרחקתי ממנו... "זה לא חוקי" צעקתי, שמעתי רק צחקוק מהכיוון שלו. "לא הספקנו לדון על מה חוקי ומה לא" הוא הוסיף, "אז בוא נהיה יצירתיים", זינקתי קדימה כדי לאחוז בו, אך הוא שוב חמק, הפעם לצד שמאל, "בום" חשתי עוד מכה על פני, שוב צחקוק.<br />הרמתי את ידי מעלה לגובה עיני, והחלטתי להיות פזיז פחות, שטיין התקרב אלי כדי להלום בי בידו השמאלית, באותו רגע זזתי ימינה ובלמתי את ידו בידי השמאלית, ידי הימנית הלמה בחוזקה בצד פניו, מיד אחרי כן דייקתי והכנסתי את ברכי השמאלית לבטנו, בדרך כלל ברך זו מכוונת מטה יותר, אך הפעם הקפדתי להימנע מכך, כעת חשתי שאין יותר מידי התנגדות מצידו של מר שטיין, הטלתי אותו בהטלה פשוטה של "או סוטו גארי"**** אל הקרקע.<br />הסתובבתי והתחלתי להתרחק ממר שטיין שהתאמץ לקום על רגליו, מתנשף ומשתנק. לפתע חשתי בידיו האוחזות בי, ההתנשפויות פסקו ואני ניסיתי להתנגד, אך הדרך למעלה הייתה מהירה והדרך למטה הייתה מהירה אף יותר.<br />אני חושב שנחתתי על הראש, את זה הבנתי כאשר פקחתי את עיני וחשתי בכאב חד בצידו השמאלי, הייתי רטוב כולי ומכך הסקתי שאיבדתי את הכרתי ושטיין רוקן עלי איזה דלי מים. הוא עמד מעלי והושיט את ידו, תפסתי אותה והוא משך אותי על רגלי..."יופי של חימום" הוא אמר, "כעת בוא נשב ונדבר"...<br />לאחר שדאגתי לבדוק במראה את פצעי החדשים ואחרי ששחררתי את צ'אק ונתתי לו את ארוחת הבוקר שלו, התיישבתי מול מר שטיין שכבר לגם מהקפה שלו.<br />"לא היית יכול להימנע מהספורט האהוב עליך?" שאלתי אותו, "זה לא היה ספורט" הוא ענה, "אתה הרי עדיין על רגליך וכל איבריך מתפקדים! זה היה השיעור שלך".<br />"אתה מורה גרוע" גיחכתי, "כמעת הרגת את התלמיד, ואם בכך לא הצלחת הרי שגם לא הצלחת ללמד אותי מאומה." "אחרי כל שיעור" הוא אמר, "מגיע ההסבר."<br />"אתה צריך להיות יצירתי וערמומי, להשתנות בזמן התהליך עצמו, להתבונן וללמוד את היריב, להסתגל ולהיעזר בו בזמן אמת. למד להתחמק ולעמוד מהצד כאשר היריב שלך חשוף לגמרי מולך, ואם לא הצלחת לחמוק עשה את עצמך מובס ותקוף כשלא מצפים זאת ממך." "על איזה יריב לכל הרוחות אתה מדבר?" "כרגע היריב שלך הוא אתה בעצמך" הוא ענה, "אתה מבין, ככל שתכה בעצמך חזק יותר כך יכאב לך יותר, אתה צריך לעבוד כאן בצורה שונה, חכמה, יצירתית וערמומית. אתה בטח מכיר את העיקרון, כאשר דוחפים אותך תמשוך, כאשר מושכים אותך תדחוף", הנהנתי, "אז זה די דומה". "מה שאני מנסה ללמד אותך הוא התבוננות, אך כדי להתבונן ולראות משהו, עליך ללמוד לחמוק הצידה מבלי שאף אחד מבחין בכך, וכאשר מבחינים בכך עליך לחמוק שוב."<br />כמובן שכל דבריו של מר שטיין, נשמעו לי מאוד מבלבלים וכלל לא הצלחתי לרדת לשורש דבריו, הרגשתי אפילו מושפל מדבריו החדשים, שנשמעו לי כמצוצים מאיזה סרט זול.<br />כאשר ניסיתי לחקור יותר ולקבל הסברים, הוא התעקש שעם הזמן הכל יתחוור לי. הבנתי שאני לא אצליח לקבל הסברים נוספים וניסיתי לגשת לכל העניין בצורה שונה, הראיתי לו את המחברת שלי, פתחתי אותה בדיוק במקום בו רשמתי את המילים שלא פסקו להדהד בראשי.<br />הוא קרא בעיון את המילים, הביט בי לרגע ופסק, "אלה שטויות, תפסיק לעסוק בזיכרונות שלך, הדבר לא יוביל אותך לשום מקום טוב."<br />"היום אתה כולך מסתורין, אתמול לא הפסקת לדבר והיום לא ניתן להוציא מפיך מילה" התלוננתי בפניו, הוא חייך, "כל מילה שיצא מפי היום שווה את כל השיחה שניהלנו אתמול, אתה פשוט עדיין נמשך אל התפל ולא מסוגל להבחין בעיקר, אך זה ישתנה".<br />כבר באותו בוקר, מר' שטיין נפרד ממני לשלום, הוא עוד הספיק להבהיר לי שאני אמור לצפות לביקורים שלו בשבועות הקרובים ושעד אז עלי לנסות וליישם את מה שהסביר לי, ואז הוא הסתלק.<br />ככל שניסיתי לשחזר את דבריו ולהבינם, כך הדבר רק בלבל אותי יותר ויותר, לבסוף הפסקתי לנסות.<br />מר' שטיין אכן ביקר אותי שוב לאחר שבועיים, ההתרשמות שלו לגבי ההתקדמות שלי הייתה שלילית למדי. "אתה זקוק לעזרה", הוא קבע, "אני אסדר כבר משהו".<br />"הבעיה מאוד פשוטה", הוא הסביר, "אך דרושה כאן עבודה רצינית ומאומצת, רוצה אני לומר, שגם אם הבעיה היא פשוטה, הרי שהפתרון כלל לא פשוט."<br />"על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו, "איזו בעיה?", הוא צחק, "החששות הכבדים ביותר לגביך, נתגלו כחששות נכונים, אתה פשוט לא מסוגל לעשות!"<br />"יופי" אמרתי בהתרסה, "אולי תמצא לעצמך מישהו אחר שיזמין אותך לקפה, ולמד אותו, אני כפי שאמרת לא יכול לעשות". האמת שכבר ראיתי את עצמי בידמיוני מבטל את כל ההסכם שלי עם שטיין, כל הדיבורים שלו התחילו להישמע לי יותר ויותר כבדיחה, והמקום שבעבר שמח להקשיב לו נעלם כלא היה. אפילו הזיכרונות שהטרידו אותי כל כך, שנים כה רבות, שבהם מר' שטיין כיכב בצורה מאוד ברורה, הפסיקו להטריד אותי, והתחושה שאם לא אבין ואקבל עליהם תשובות, "אתפוצץ" נעלמה גם.<br />אך מר שטיין כלל לא התייחס לדברי, הוא מיהר לצאת באותו ערב, והבטיח לי שהעזרה בדרך.<br /><br />העזרה הופיע על מיפתן ביתי לאחר כשבוע, בדמות אליס...<br /><br /><span style="font-size:85%;">* אוי צוקי (יפנית) - מכת אגרף<br />** לואוקיק (אנגלית) - בעיטה נמוכה לאזור רגליו של היריב<br />*** מוואשי (יפנית) - בעיטה צידית לפניו של היריב<br />**** או סוטו גארי (יפנית) - תרגיל הטלה בדג'ודו</span><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8285731379233231073-1620180789848803532?l=bs-sparks.blogspot.com' alt='' /></div>Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8285731379233231073.post-726653112926328582008-08-27T16:06:00.003+03:002008-08-27T16:06:53.511+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, כאשר צלצל הפעמון בכניסה לביתי והעיר אותי מהזדהות מתמשכת, אשר עסקה בעובדה מעצבנת במיוחד, שאי שם לפני כמה שעות החלה מתפתחת מהשפעה קטנה של מכתב מהבנק והידרדרה עד לבדיקה כללית של מצבי הפיננסי.<br />כמובן שעמדתי ממש לפני גילוי משמח הקשור לכך שמגיע לי החזר מס, כשלפתע צלצל הפעמון.<br />כיוון שלא ציפיתי לאורחים, נתתי לפעמון להשמיע את קולו, ושקעתי בחזרה לתוך הניירת. אך הפעמון לא הרפה; צלצול לאחר צלצול, הוא הוביל אותי אל דלת הכניסה של ביתי.<br />הבטתי דרך העינית, הפרצוף שהתגלה לי היה פרצוף נשי לא מוכר. פתחתי את הדלת ועוד לפני שהספקתי לשאול, היא הושיטה את ידה לעברי ואמרה, "שמי אליס, אני בקשר למר' שטיין", לחצתי את ידה והיא נכנסה פנימה, על פניה היה מרוח מן חיוך שובב, אך לא מרוצה.<br />היא הורידה את מעילה והושיטה אותו אלי, מבחוץ נשמע צופר של מכונית, שוב ושוב... "או" היא התנצלה, "תועיל בטובך לשלם למונית!?"<br />כאשר חזרתי ונכנסתי לביתי, היא כבר ישבה על הכורסה, רגל על רגל, והביטה בספריה שעמדה מולה. "מה המבט הזה" היא שאלה, "אני משקיעה כאן את זמני והכל לטובתך, אז לפחות תשלם על המונית!"<br />"אז את מכירה את שטיין?" שאלתי, היא הנהנה בראשה, "התלמידה החביבה עליו" היא חייכה חיוך רחב, התיישבתי מולה, "האמת שכלל לא ידעתי שיש לו תלמידים", "כן, יש לו", היא נאנחה קלות, "לא תציע לי משהוא לשתות?" קמתי ממקומי, "קפה תה?" "קוניאק או ברנדי" היא ענתה במתיקות, "אם יש כמובן".<br />"יופי יש חברה לשתייה, אני לא אוהב לשתות לבד", ניגשתי אל הבר הקטן שלי ושלפתי את בקבוק ה- Saint-Vivant ואת שתי הכוסות התואמות שקיבלתי איתו ומזגתי לתוכן את הנוזל הצהבהב.<br />חזרתי לסלון והושטתי כוס אחת לאליס, היא עצמה את עיניה ורחרחה בתשומת לב את הארומה. היא הביטה בחבורה שעל ראשי, "אני רואה שהחלמת לגמרי" היא צחקקה, "שטיין התלוצץ על חשבונך לא מעט". "מעניין אם הוא הזכיר את כל הסיפור?" שאלתי, היא רק המשיכה לחייך.<br />היה לי קשה לקבוע את גילה, במבט ראשון היא נראתה בהרבה יותר מבוגרת ממני, אך ככל שניסיתי לקבוע את גילה, כך היא השתנתה מול עיני, וכעת היא נראתה בהרבה יותר צעירה. לאחר ששיחקה קצת עם הכוס בידה, וסובבה אותה בעדינות, היא טעמה מהמשקה, "לא רע, תודה!" היא אמרה, הנהנתי בראשי ולגמתי בעצמי.<br />"אז איך הכרת את שטיין?" היא שאלה, "הזמנתי אותו לקפה", עניתי לה, "אבל משום מה יש לי תחושה או הרגשה שאני מכיר אותו זה זמן רב. הוא ישב מחוץ לבית קפה, כשראיתי אותו לראשונה הוא נראה לי אדם זקן, חלוש וחולה, הוא מילמל משהו בשפה לא מובנת והיה נדמה לי שהוא מתפלל. מדי פעם הוא הושיט את ידיו לעבר העוברים והשבים אבל אף אחד לא התייחס אליו. באותו ערב עברתי על פניו ואף שחשתי שגופי רוצה לעצור הכרחתי את עצמי להמשיך ללכת, מאוחר יותר הבטחתי לעצמי שאם אראה אותו שוב אדאג להחליף איתו כמה מילים ולנדב לו כמה מטבעות. ביקרתי באותו בית קפה יום ביומו, אך הוא לא הופיע, עד אותו ערב, ששמעתי את המלצר מתלונן שהזקן שוב יושב מחוץ לבית קפה. מיהרתי לסיים את הקפה שלי ויצאתי אל הרחוב, היה ערב קריר והוא ישב באותה נקודה שבה ישב בפעם הראשונה שראיתי אותו. התקרבתי אליו והצצתי בפניו שהיו מכוסים בקפוצ'ון. אני חייב לומר שזו הייתה הפתעה, במקום אותן הפנים המסכנות שציפיתי למצוא, גיליתי חיוך רחב ועיניים בורקות."<br />"האם תועיל בטובך להזמין אותי לקפה" "הוא שאל אותי בקולו המתנגן, הוא קם והפך את כיסיו הריקים כלפי חוץ כאילו רצה להסביר לי את סיבת הבקשה, הושטתי לו כמה מטבעות, אך הוא המשיך להביט בפני, ואמר "תארח לי חברה, אני לא נוהג לשתות לבד."<br />באותו רגע החלו זיכרונות עמומים במיוחד להלום בראשי, וככל שהמשכתי להביט בו, כך הייתי בטוח יותר ויותר שאני מכיר את האיש." אליס הקשיבה לדברי בתשומת לב ומידי פעם חייכה והנהנה בראשה לעודד אותי להמשיך בסיפורי.<br />"כשנכנסנו לבית הקפה, לא ניתן היה להכיר את האיש, הוא כלל לא נראה זקן וממש לא מסכן, הוא סימן בידו למלצר, הכה באגרופו על השולחן והסביר לי עד כמה שהוא זקוק לקפה חם.<br />בעודי יושב מולו, ודי מתקשה להאמין לשינוי שחל באיש, ניסיתי להבין למה הוא מוכר לי ולמה הוא מעורר בי זיכרונות כה עמומים ולא ברורים."<br />"הפתעתי רק הלכה וגברה, כאשר הוא התחיל לדבר על כמה מהנושאים שעניינו אותי במיוחד באותה תקופה."<br />השיחה הובילה אותנו מנושא לנושא עד שהזכרתי את החלומות שלי, סיפרתי לו על כמה מהם ובעודי מספר נחתה עלי ההכרה שחלק מאותם חלומות הם בעצם זיכרונות."<br />בשלב זה אליס סימנה לי בידה, "אנו נמשיך את השיחה הזו בפעם אחרת" היא אמרה, "תתחיל להתלבש, אתה לא רוצה שנאחר נכון?" פניה לבשו כעת הבעה רצינית. "אולי תסבירי לי על מה מדובר!" התחלתי להרגיש שאני מאבד את הסבלנות שלי. "אני אסביר בדרך", היא הניחה את המשקה על השולחן, קמה על רגליה ודחפה אותי, "קדימה, אין מה להתעצבן, הכל יתברר".<br />אני לא מהטיפוסים שמרגישים בנוח בחברת אנשים שתלטנים, הדבר יכול להוציא אותי משלוותי, אך כפי שקרה עם מר שטיין קרה גם כעת: משהו בתוכי החליט לא להתנגד, הייתה לי הרגשה חזקה שאליס ומר שטיין יכולים להראות ולגלות לי דברים שלבדי לא היה כל סיכוי לגלות. היה נראה כאילו שהם משחקים, או כאילו שהם מתייחסים לעצמם כאל שחקנים בהצגה, ועוד לא הבנתי לגמרי האם אני הקהל או חלק מאותה הצגה.<br />נעלתי נעליים, זרקתי על עצמי את מעיל העור הקרוע שלי ואת הכובע, פתחתי את דלת הכניסה, "אחריך" אמרתי לה והוריתי בידי לעבר הדלת, היא לגמה עוד לגימה מהמשקה, "המעיל שלי?" תלשתי את מעילה מהמתלה והשלכתי אותו עליה.<br /><br />הנסיעה הייתה קצרה, ואליס לא ממש הספיקה להסביר לי לאן פנינו מועדות, הצלחתי להבין רק שמדובר בפגישה מסוג כל שהוא עם אנשים המכירים את מר שטיין.<br />"כל האנשים שאתה עומד לפגוש, יכולים לעזור לך ללמוד לעשות", אמרה אליס, "אבל לפני שתלמד לעשות עליך להבין בצורה אמיתית ומעמיקה, שאתה במצבך הנוכחי לא יכול לעשות! וזו הסיבה להכרות בינינו, אני אשתדל לעזור לך להבין."<br />הגענו לבית משותף ועלינו במדרגות לקומה שלישית, אליס צלצלה בפעמון ובחור מחוייך פתח את הדלת והכניס אותנו לתוך דירה קטנה וטיפוסית לאותו אזור של העיר.<br />אליס מיד נכנסה לחדר צדדי ואני נשארתי בסלון עם עוד כמה אנשים ששוחחו ביניהם.<br />להפתעתי חשתי מאוד בנוח, ציפיתי למבוכה או עצבנות, אך במקום זאת הרגשתי מאוד נינוח ומאוד מסוקרן.<br />מישהו חילק כוסות יין ואני שמחתי לקבל אחת, לגמתי מהיין, והבחנתי שלידי עומד מישהו שהמתין בסבלנות, שאחוש בנוכחות שלו, הבטתי בו והנדתי בראשי, הוא היה מאוד רזה ומאוד גבוהה, הוא פשוט עמד שם והביט בי, על פניו היה מרוח חיוך ענק, "נעים מאוד" הוא הושיט את ידו הענקית, "שמי רגרדי", לחצתי את ידו והחזרתי לו חיוך, "נעים מאוד, אני בראנד".<br />"לא יכולתי שלא לשים לב" הוא גלגל את עיניו לעבר הדלת, "נכנסת יחד עם המכשפה!" "מכשפה? אתה מתכון לאליס?"...<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8285731379233231073-72665311292632858?l=bs-sparks.blogspot.com' alt='' /></div>Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8285731379233231073.post-23755782857283720302008-08-27T16:06:00.001+03:002008-08-27T16:06:28.514+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">"היא ולא אחרת", אמר רגרדי, "תן לה מטאטא ותראה אותה מעופפת."<br />החלטתי שעדיף לי פשוט לחייך כתגובה לדבריו, כך לפחות לא הסגרתי את המבוכה והבלבול שלי באותו רגע. האמת שלאחר כמה הערות של שטיין והתנהגותה המוזרה של אליס, כלל לא שללתי את עניין המכשפה.<br />רגרדי הביט עלי ממרום גובהו, "אני משורר וסופר" הוא הציג את עצמו! לרגע הוא נראה מיוסר, "יום אחד" הוא המשיך, "גיליתי שכל שירי וכל שאר כתבי הם לא יותר משקרים והבלים חסרי כל משמעות. באותו רגע החלטתי שאני זונח את הכתיבה, עד אשר אדע מי אני באמת."<br />למזלי באותו רגע נכנסה לחדר אליס, בחברתו של גבר מבוגר , כולם החלו מסתדרים ומתיישבים על כיסאות שהיו מסודרים בצורה מעגלית.<br />רגרדי הוביל אותי לפינת החדר ושם מצאנו שני מקומות פנויים.<br /><br />בדרך חזרה אל ביתי, לאחר שהורדתי את אליס בביתה, הרגשתי מאושר.<br />ההרגשה הייתה שסוף סוף מצאתי את אשר חיפשתי מאות בשנים, באותו רגע יכולתי להבין את רגרדי, כי גם אני הרגשתי שעד כה כל מה שעסקתי בו היה הבל הבלים. הרעיונות שנפרשו ודוברו באותה פגישה פילחו את הווייתי.<br />הצטערתי ששטיין לא נכח בפגישה, רציתי להתנצל ולהודות לו...<br />כמובן שהגעתי לפגישה הבאה ולפגישה שאחריה, ולכל שאר הפגישות בחודשים הבאים. ככל שהתעניינתי יותר ברעיונות ובקבוצה, כך התחלתי להבין יותר ויותר את דבריו של שטיין. זה היה משכר לגלות על עצמי את הדברים שעליהם דיברו בפגישות, התחלתי להבין עד כמה לא הכרתי את עצמי ועד כמה התמונה הדמיונית שיצרתי לעצמי הייתה הזויה ומגוחכת.<br />אך עדיין לא הצלחתי להבין את דבריו של שטיין על אי היכולת שלי לעשות.<br />את שטיין לא פגשתי יותר, ולא הצלחתי להבין היכן הוא או האם אפגוש בו שוב, ואליס התגלתה כאישה כעוסה ולא יציבה בנפשה. כמובן ששפטתי אותה על כך, במיוחד כשגיליתי שחוסר היציבות שלה משפיע עלי בצורה ישירה.<br />אם אנסה לתאר חוסר יציבות, הרי שמדובר בהתקפי זעם לא ברורים, ובהתנהגות יוצאת דופן, לאחר התפרצויות אלה, אליס הייתה תמיד שבה להיות אותה אישה רגועה ו"נחמדה". בהתחלה הייתי מופתע מידי ולא יכולתי לראות שאותן התפרצויות משפיעות בצורה מאוד ישירה עלי. אך לאחר זמן מה התחלתי להבחין שבכל התפרצות של אליס, הייתי נכנס למצב מוזר שהיה מקפל אותי; באותם רגעים רציתי להיות בכל מקום חוץ מבקרבתה. לאחר מכן הייתי נשאר נבוך, כאילו שאני הוא זה שהתפרץ או, שאני הסיבה להתפרצות.<br />התחלתי לפקפק בתשובות של אליס, גם כיוון שלא הצלחתי להבין אותן והן נשמעו לי תמיד כלא קשורות כלל לשאלות שלי, וגם כיוון ששפטתי אותה על כך שאינה מסוגלת לשלוט על רגשותיה. יותר מאוחר, הגעתי למסקנות מאוד מרחיקות לכת.<br />כעת אני יודע שבזכותה של אליס, הבנתי וראיתי על עצמי בפעם הראשונה בצורה ברורה שאני לא יכול לעשות...<br /><br />באחד מאותם מפגשים מעניינים, נערכנו לבילוי על שפת הים.<br />הייתה לי הרגשה, מאוד חזקה, שגם הפעם תהיה זו פגישה מיוחדת ומועילה במיוחד. תפקידי, כרגיל היה להסיע את אליס למפגש. בדרך ניסיתי להעביר את הזמן בשאלות, השתיקה בחברתה הביכה אותי, ותמיד ניסיתי לפתח שיחה או לשאול שאלות. אך לעומתי, השתיקה כלל לא הביכה את אליס, והיא לא מצאה לנכון לעזור לי בניסיונותיי.<br />בדרך כלל התשובות שלה היו כל כך לא מובנות, שלא יכולתי כלל לפתח שיחה או להמשיך לשאול שאלות.<br />פתרתי את העניין בכך שאני עדיין לא מבין מספיק את אליס....<br />הפעם החלטתי, לא להזדהות עם התפרצויותיה של אליס. שמחתי כשראיתי את חוף הים, הדממה בה העברנו את הנסיעה התישה אותי לגמרי. מיהרתי להחנות ולצאת מהמכונית, זיהיתי כמה מחברי הקבוצה ומיהרתי להתקדם לעברם. הם התמקמו על משטח דשא, והעבירו את זמנם בשיחות והמתנה לחברים אחרים.<br />אליס משום מה התעכבה מאחורי...<br />בירכתי אותם לשלום, והתיישבתי ליד רגרדי. "רגרדי", אמרתי, "החיוך שלך הורס לך את התדמית של המשורר הדיכאוני והמעמיק, אתה אמור להראות מיוסר"... הוא גיחך, "אני איש חיובי! או, חרא" הוא הוסיף, "הנא באה המכשפה האהובה עלי, שוב הבאת אותה אתך?", דמותה של אליס נראתה מתקדמת לעברנו ללא כל חן, בצעדים קטנים מהירים ועצבניים. "כבר אמרתי לך שבגלגול הקודם היא הייתה מכשפה?" שאל אותי רגרדי בקול מהרהר, "לא הזכרת גלגולים" עניתי, "ואם הצדק אתך, השאלה מי היא בגלגול הנוכחי?" רגרדי נהם משהו מעמיק וציני, אך לא יכולתי לשמוע, תשומת לבי הייתה ממוקדת בצעקותיה של אליס, אשר הלינה על כך שאנו התמקמנו על הדשא ולא על החול ליד המים.<br />כשנזכרתי שהבטחתי לעצמי שלא להזדהות עם ההתפרצות הקרובה של אליס, היה זה מאוחר מידי, ראיתי אותה עוזבת את הקבוצה בכעס וצועדת לעבר סלע במרחק של 30 מטרים מאתנו. זה לא נתפס איך יכול אדם להגיע וללא כל סיבה, להרוס אווירה כה נחמדה בכמה שניות. הבטתי עליה, היא עמדה שם שעונה על הסלע, בידיעה שאנו רואים אותה, לבטח ממתינה שמישהו ייגש עליה ויבקש שתצטרף בחזרה. התנהגות ילדותית זו עיצבנה אותי אף יותר, גם כיוון שלא רציתי להאמין שאליס היא אישה כה ילדותית חסרת כל שליטה ואחריות, וגם כיוון שלא יכולתי לגלות שום סימן על אף אחד מחברי הקבוצה שהתכוון לקום ולגשת אליה, וכך הרגשתי שאחריות זו נופלת עלי. אך "הפעם" אמרתי לעצמי, "אני לא נופל למניפולציות שלה שוב, שתשב שם לבד, אני לא ניגש אליה!"<br />הזמן עבר ואליס עדיין ישבה על סלע במרחק מה מהקבוצה שלנו ומידי פעם הגניבה לעברנו מבטים חטופים. אצלי התעוררה בעיה חדשה, השלפוחית שלי החלה להתלונן על הזנחה, ההזנחה נבעה מהעובדה, שהייתי אמור לעבור ליד אליס בדרכי לבית שימוש. לבסוף כשלא יכולתי יותר, הבטחתי לעצמי שאני אעבור לידה ולא אפול למלכודת שלה, או שעדיף לי לעשות את הדרך הארוכה שמסביב?<br />אליס הביטה בי בדיוק שהתחלתי ללכת, הרגשתי שכעת יהיה טיפשי מצידי לעשות את הסיבוב, והמשכתי להתקדם ישירות לעברה, בראשי מתרוצצות מחשבות ודמיונות על כך שאני עובר לידה מבלי אפילו להביט עליה.<br />ככל שהתקרבתי אליה, הרגשתי את חוסר האונים שלי.<br />כשהייתי ממש לידה, פניתי אליה וביקשתי שתחזור איתי לקבוצה...<br />היא הסכימה מיד.<br />הייתי המום למול גודל ועומק התגלית שלי, ראיתי איך אני "עושה" את הדבר היחיד שהייתי יכול "לעשות" באותו רגע. הכעס, המחשבות והניסיונות שלי כלל לא הועילו, לא יכולתי לעשות מאומה, חוץ מלגשת אליה ולבקש שתחזור לקבוצה! היה זה כאילו פעל עלי באותו רגע כוח אדיר, וכל האפשרויות האחרות נמחקו כלא היו, האפשרות היחידה הקיימת הייתה לגשת לאליס. לא יכולתי לשקר ולומר שבחרתי בעצמי לגשת אליה, היה ברור שלא מדובר בבחירה או החלטה שלי, הרגשתי כבובה על חוטים.<br />לאחר תגלית זו, הבנתי שכל אותו היום, המחשבות, הרגשות והמעשים שלי, כולם קרו מעצמם, תחת השפעתה של אליס בעיקר. "האם כך נראים כל חיי," שאלתי את אליס מאוחר יותר בערב, לאחר שסיפרתי לה על כך שסוף סוף הבנתי שאני לא יכול לעשות...<br />"בוא נפגש מחר בבוקר כאן" היא אמרה לי, ונדבר על כך ארוכות, כעת אני עייפה מידי".<br /><br />בבוקר למחרת התייצבתי בשעה מוקדמת באותו חוף ים והמתנתי לאליס.<br />בשעה מוקדמת זו ובעונה זו של השנה חוף ים זה היה ריק מאנשים.<br />אהבתי את הבדידות, אהבתי את העובדה, שהים לרשותי, ללא הפרעות.<br />הרוח נשבה בחוזקה והגלים התנפצו זה בזה ונשפכו על החוף, השמים היו אפורים ואיני יכול לזכור אם היו מכוסים בעננים.<br />יש לי הרצון לחשוב שהיה זה יום מעונן מאוד.<br />הוצאתי את מקטרתי ופיטמתי אותה בטבק מתקתק, נתתי ללהבת המצית לאחוז בטבק ושאפתי את העשן לתוכי.<br />אווירה של כבדות עם תחושת חשיבות וגאווה מוזרה פקדו אותי מיד. המחשבות לא איחרו להגיע ואני שקעתי בעצמי... בזוית עיני הבחנתי בדמותו של אדם קשיש, שהתעמל ליד המים. בעודי מניח רגל על רגל, חלפה במוחי מחשבה, אשר נזפה בי, באומרה, שאותו קשיש מצא את הכוח והרצון להתעמל, ואני יושב כאן ומעשן... משהו לא נעים דבק בי, היה לי קשה לראות את אותו קשיש מתרוצץ על החוף, ובאותו הזמן אותי, צעיר היושב על אותו ספסל ומעשן מקטרת.<br />הקשיש נכנס לתוך המים, "לעזאזל, לי קר כאן, במעיל עור ועל ספסל יבש!" "די" חשבתי לעצמי, "אם איני מתכון לעשות דבר, מוטב, שאפסיק לשפוט את עצמי."<br />כך ישבתי, נאבק במחשבותי ומביט באותו קשיש, הטובל במי הים הקרים. ראיתי אותו יוצא מהמים, מתנגב וצועד בצעדים קלים לעבר היציאה, לידה ישבתי אני .<br />ניסיתי, שלא לפגוש את עיניו והבטתי הרחק לעבר האופק. הוא עצר לידי, חייך ובירך אותי בבוקר טוב. הנדתי בראשי ובירכתי אותו בחזרה... "המקטרת שלך, האם העשן מזיק כעשן סיגריות?" - הוא שאל בנועם.<br />"אני מעשן רק שלוש פעמים בשבוע" - שמעתי את עצמי יורה, ללא מחשבה, בהתגוננות מופרזת!!!<br />וגם הפעם גיליתי שלא היה ביכולתי לעשות כלום, זו התשובה היחידה שיכולתי לענות...הייתי שוב המום.<br />הקשיש הינהן לעברי ופנה לדרכו, שמעתי אותו מגחך לעצמו, גיחוך שנשמע מוכר להחריד, קפצתי ממקומי ותפסתי את הקשיש בזרועו, "שטיין?"<br />הוא הסתובב לעברי ובמקום פרצופו של הקשיש התגלה בפני פרצופו המחייך של שטיין.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8285731379233231073-2375578285728372030?l=bs-sparks.blogspot.com' alt='' /></div>Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8285731379233231073.post-90115188295617433262008-08-27T16:05:00.002+03:002008-08-27T16:06:00.501+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">לאחר ההתרגשות, התיישבנו על הספסל עליו ישבתי כל אותו בוקר, שטיין פשפש בכיסיו והוציא חפיסת סיגריות מקומטת, לאחר עוד חיפוש קצר עלה בידיו למצוא גפרורים.<br />הוא הצית גפרור והדליק סיגריה שבורה.<br />זה זמן רב שהמתנתי להזדמנות בה אוכל לדבר עם שטיין ביחידות, וכולי הייתי אכול ציפיה להסברים חדשים ולהזדמנות לשאול אותו אין ספור שאלות, שהצטברו אצלי בתקופה האחרונה.<br />הוא שאף את העשן והביט בי, "אני צריך לרכוש לי גם אחת כזו," הוא הנהן אל המקטרת שלי וגיחך.<br />"אליס סיפרה לי שהתקדמת," הוא הביט בי בצורה בוחנת וחייך, "האם התקדמת?" "הכל יחסי אתה יודע" עניתי לו, "אם אתה שואל לגבי החוסר היכולת שלי לעשות, אז אני חושב שהתחלתי להבין..."<br />"השאלה, האם אתה מבין מספיק? ומה אתה יכול לעשות בנדון?"<br />הוא לא המשיך לדבר והבנתי שזו לא שאלה רטורית, "רק אתמול ראיתי על עצמי בצורה ברורה, שאני לא יכול לעשות, והבוקר שוב! אין ביכולתי לעשות מאומה, הדברים קורים לי בצורה היחידה בה הם יכולים לקרות."<br />"תשובה יפה" הוא טפח על שכמי מבלי להביט בי, עיניו היו מופנות לעבר קבוצה של שיחים במרחק כמה עשרות מטרים במעלה המדרחוב שהוביל אל חוף הים.<br />"תאמר לי בראנד, האם אתה עסוק גם היום כמו בעבר בזיכרונות שלך?" הוא שאל ועדיין הביט לעבר אותם השיחים. "לא" עניתי לו בהיסוס קל, "זאת אומרת הרבה פחות מבעבר."<br />"אתה מבין, ידידי, בעבר אמרתי לך שעליך להפסיק לעסוק בתפל ושאותם זיכרונות הם רק שטויות ולא העיקר, אך היום עלי להסביר את עצמי טוב יותר. לו יכולתי הייתי דוחה שיחה זאת למועד מאוחר יותר, אך חוששתני שזמני קצר, או במילים אחרות שהותי כאן התקצרה בצורה קיצונית."<br />"הסיבה לכך שניסיתי להסיט את ההתעסקות שלך מאותם זיכרונות היא סיבה פרקטית: אתה מבין במקום להתקדם בעבודתך היית כולך שקוע באותם זיכרונות, דבר זה גרם לך להמציא המון שקרים ולנתח עוד ועוד את אותם זיכרונות: מהיכן הם, למה הם מופיעים כעת, למה הם כה מכאיבים ולא ברורים, וכל זה ללא כל קשר לאמת עצמה. ככל שעסקת בהם יותר כך התרחקת מהמהות.<br />למעשה היה עליך לזנוח אותם, כדי שתוכל להתחיל להתקדם ולראות את הדברים בצורה ברורה, ובסופו של דבר גם להבין זיכרונות אלה."<br />הוא הציץ עלי לרגע, החיוך שלו היה עדיין מרוח על שפתיו, עיניו היו עצומות כמעט לגמרי, היה נראה שהיה לו קשה להמשיך את דבריו.<br />"לאחר שהתחלת להבין שאתה לא יכול לעשות, אתה יכול בטח להבין שאין בידך לעשות מאומה עם אותם זיכרונות, גם אם היו נגלים לך בצורה ברורה ביותר, מה היית יכול לעשות חוץ מלחלום עליהם, ולסבך את המצב יותר?"<br />הנהנתי בראשי, "אבל אני לא יכול לגמרי להתעלם מהם", התלוננתי, "הם מופיעים, אני מנסה שלא לשקוע בהם, אך הם מציקים לי, ובמיוחד הזיכרונות שאתה מופיע בהם."<br />"לכן אני מקיים אתך שיחה זו," הוא אמר בקול מרגיע, "לא תכננתי זאת כך, אך עלי להסביר לך כמה דברים גם אם אני יודע שאתה עדיין לא מוכן. יש סיכון בכך, אך אין לי בררה, כפי שאמרתי לך, זמני כאן התקצר."<br />"צר לי לשמוע זאת" אמרתי, "קיוויתי שתישאר יותר." "גם אני," הוא לחש, "גם אני".<br />"לאמתו של דבר", הוא המשיך, "יש שמץ של אמת בזיכרונות שלך, חלקם עדיין מטושטשים מדי, ואת חלקם אתה עיוות בדמיונך המפותח, אך במהותם הבסיסי, מקורם הוא מקור אמתי.<br />אתה צריך לקבל את דברי בערבון מוגבל כמובן, ולבחון את זכרונותך בזמן שמצבך יאפשר זאת, אך כעת אני אספר לך מעט מאותו מקור..."<br />"אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע" שמעתי את עצמי אומר, "זאת אומרת, אני רוצה, אך יש בי חלק שלא". שטיין פרץ בצחוק, "יש לך שתי אפשרויות", הוא אמר, "הישאר כאן ושמע את מה שיש לי לומר לך, או קום ולך לדרכך."<br />"אני לא מסוגל לקום", אמרתי לו, "אז אולי אין לך שתי אפשרויות," הוא פרץ שוב בצחוק מתגלגל. "ואם הייתי קם והולך?" שאלתי אותו, "אזי לא יכולת להישאר ולשמוע את דברי", הוא אמר, "עליך לחקור עמוק יותר את הרעיון, של חוסר היכולת לעשות, ראה זאת בכל דבר בחייך."<br />"כעת, אם אתה עדיין יושב, ולפני שהדברים ישתנו, כי הם משתנים זה טבעם, אני אנסה להסביר ולספר לך את מה שלמענו פגשתי אותך כאן."<br />שמעתי רשרוש חזק שנשמע כמו רשרוש שיחים, אי שם במעלה המדרחוב, אך כיוון ששטיין התעלם ממנו, התעלמתי גם אני. נראה ששטיין מנסה לבחור התחלה טובה להסבר שלו, הוא היה מכונס בעצמו, ראשו מורכן מטה ועיניו עצומות.<br />כעת יכולתי לשמוע צעדים מהירים ובזוית עיני הבחנתי בדמות שנעה לעברנו, הרמתי את ראשי והבטתי לכיוון.<br />כל מה שהצלחתי לראות היה דמות אפורה מטושטשת שזינקה לעברנו במהירות מסחררת, חשתי את ההתנגשות הכואבת ולאחר מכן את הכאב ברקותיי, חשתי שאני נשאב לתוך חלל שחור, אני מאבד את השליטה בגופי, הכל מסתחרר...<br /><br />כשהכרתי חזרה אלי, שמעתי צעקות, פקחתי את עיני, והמראות המטושטשים החלו להתייצב, פרמדיק רכון מעל לשטיין ועוד אחד שהנשים אותו, "עוד פעם אחת", צעק הפרמדיק שרכן על שטיין וביצע את עיסוי הלב. שטיין היה מוטל שם ללא תזוזה ללא קול, המנשים הפסיק את פעולתו, וראשו של שטיין נשמט לצידו, עיניו היו פקוחות והביטו היישר עלי.<br />"הוא הלך לעולמו" אמר הפרמדיק, "השני התעורר, קחו אותו לאמבולנס..."<br /><br />אליס הייתה זו שבאה לבקר אותי בבית חולים, "ההלוויה מחר בבוקר" היא אמרה, "אם תרצה אפשר לסדר לך שחרור עוד היום." הנדתי ראשי להסכמה, "אמרו לך ממה אני סובל?" שאלתי אותה, "זעזוע מוח" היא ענתה בשקט, "שום דבר רציני," היא לא הביטה בעיני, עיניה היו אדומות, הן התרוצצו לכל כיוון בניסיון לא לפגוש את עיני, וברגע שפגשו היא הורידה את מבטה מטה אל הרצפה. "את יודעת, אני חושב שהוא ציפה לזה, הוא ידע שזה יקרה". היא התקרבה אלי בעצבנות, תקשיב, עוד מעת יכנס לכאן שוטר, הוא ירצה לדעת מה קרה ואיך, אל תזכיר לו את הקבוצה, יש לנו כעת מספיק צרות ללא המשטרה!"<br />אליס יצאה מהחדר והלכה לסדר את שחרורי מבית החולים, ולאחר זמן מה כפי שאמרה, נכנס שוטר. סיפרתי לו את האמת, חוץ ממי זה שטיין ומהיכן אני מכיר אותו, אמרתי לו שזו הפעם הראשונה שראיתי את האיש, "הוא התיישב לידי וביקש ממני אש להצית סיגריה, לאחר מכן החלפנו כמה מילים על מזג האוויר" ואז אותה דמות אפורה.<br />השוטר הודה לי ועזב אף הוא את חדרי.<br />רק כעת הבנתי שאני נמצא במין שוק, לא הרגשתי כלום, הייתי אפתי, חיפשתי בתוכי רגשות אבל על שטיין, או חרדה לבריאותי, אך לא היה שם כלום. ניסיתי לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי יוצא מכל הסיפור כל כך בקלות רק עם זעזוע מוח, אך גם מחשבה זו כלל לא נגעה בי.<br />היה קול אחד שלפתע התעורר ושאל: "מה יהיה כעת?" רעד עבר בגופי, מה זה בעצם אומר מבחינתי ששטיין לא בחיים יותר? איך ממשיכים? מה עם הזיכרונות שלי?... הפחד הכה בי בעצמה.<br /><br />ההלוויה עברה בדממה, נכחו בה כל חברי הקבוצה, הייתי יכול להבחין בהלם על פניהם, היה זה סוג של חוסר הבנה או חוסר אמונה, שכך הכל יגמר. כמה מהם ביקשו לשוחח איתי לאחר ההלוויה, ואני הסכמתי, אף על פי שלא התכוונתי לקיים שום שיחה.<br />רגרדי עמד לצידי ותמך בי, אני עדיין חשתי לא יציב ונזקקתי לתמיכה.<br />התבקשתי מהרופא ששחרר אותי, לא לנהוג בתקופה הקרובה, ואף להגיע לפגישות עם פסיכולוג.<br />"עזור לי להסתלק מכאן" ביקשתי מרגרדי, אני לא מעוניין לנהל שיחות עם אף אחד". כמה מחברי הקבוצה כבר היו בדרכם אלי כשרגרדי בלם אותם ועזר לי להתרחק מקומץ האנשים שנשארו עדיין מסביב הקבר הטרי.<br />"לאן כעת" שאל אותי רגרדי כשעמדנו מחוץ לבית הקברות, "תשאיר אותי כאן," ביקשתי ממנו, אני רוצה להיות עם עצמי." הוא הנהן בראשו, "שמור על עצמך" הוא אמר, והחל צועד לכיוון שער בית הקברות...<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8285731379233231073-9011518829561743326?l=bs-sparks.blogspot.com' alt='' /></div>Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8285731379233231073.post-70150742647086303022008-08-27T16:05:00.001+03:002008-08-27T16:05:33.270+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">עברו שבועיים מאז ההלוויה, ואני הסתגרתי בביתי. לא עניתי לטלפונים ולא החזרתי הודעות כתובות. רציתי להיות לבד.<br />ככל שהימים עברו כך עיכלתי יותר את מה שקרה. עברתי את כל השלבים הקלאסיים מחוסר הבנה דרך ההכחשה, כעס ופחד...רחמים עצמיים ואבל על שטיין. מידי פעם הפחד חודר והמחשבות על אותה דמות אפורה לא עוזבות אותי במשך לילות שלמים. במשטרה נאמר לי שהחקירה בעיצומה, והם עדיין אוספים עדויות ובוחנים את השטח...<br />נאבקתי בפחדים, אשר ניבאו שאותה דמות אפורה תשוב לטפל גם בי. כמה קולות בתוכי אף החליטו שאני הייתי אמור להיות הקורבן ולא שטיין.<br />ניסיתי להיזכר באויבים אפשריים שהיו רוצים במותי, כמובן שלא העליתי דבר.<br />בסופו של דבר ביחד עם האבל, התחלתי להתנהג באפתיות, לאחר מותו של שטיין, האדם היחיד שהיה יכול לספק לי תשובות והכוונה, חיי לא נראו חשובים במיוחד. לא יכולתי למצוא סיבה שהצדיקה את הפחדים שלי או את הכעס והרחמים העצמיים. כן גם הזיכרונות שלי לא חשובים יותר, כעת כאשר האדם היחיד שיכל לפתור לי את סוד הזיכרונות איננו עוד, מה לי ולזיכרונות?<br />החלטתי לבקר את קברו של שטיין, רציתי להיות שם לבד. נעלתי את נעלי והנחתי את כובעי ברישול על ראשי והבטתי במראה. הבבואה שלי הזכירה לי הומלס שנהג לשוחח איתי מידי פעם בזמן שהייתי יוצא לטיול רגלי. הייתי צריך להוסיף רק בקבוק משקה, הזקן והשיער הלא מסודר והלבוש המרושל השלימו את המראה. ניגשתי למטבח וחיפשתי בקבוק, מצאתי בקבוק ויסקי פתוח. אני מוכן חשבתי לעצמי, פתחתי את הדלת ויצאתי אל החורף ששרר בחוץ.<br />כיוון, שבמצבי לא הייתי מסוגל לנהוג, פניתי אל תחנת האוטובוסים הקרובה. להפתעתי גיליתי שכל צעד שעשיתי, שיפר את מצב רוחי, הרשמים של הסביבה חדרו לתוכי ואני בלעתי אותם ברעבתנות.<br />התחלתי לחוש כאב בבטני, שהזכיר לי שלא אכלתי מאתמול, לפתע חשתי עד כמה שאני רעב, מחשבותיי הלכו ולבשו צורה של מנות שונות ומשונות במסעדות מוכרות. הגברתי את צעדי ונכנסתי למבנה הגדול והמאיים שאכלס בתוכו חנויות, מסעדות ואוטובוסים...רעש והמולה, נבלעתי בהמון אנשים שמיהרו כל אחד לדרכו.<br /><br />בהיותי מפלס את דרכי לעבר מזללה, נתקלתי בשני ברנשים אשר עמדו ליד דוכן וניסו לשכנע בלהט עוברים ושבים לקנות ספר של פילוסוף שאודותיו כבר שמעתי בעבר, אשר עסק בשיפור תפקודיו של ה"אדם"!<br />אולי עקב חזותי, משכתי את תשומת ליבו של אחד מהם, אשר ללא עיכוב החל לשכנע אותי לעיין ולקנות ספר או שניים, ובעזרת עלונים קטנים אשר החזיק בידו ניסה לשפוך אור אודות אותו פילוסוף, ולהסביר לי על היתרונות הרבים אשר כוללת הפילוסופיה שלו בתוכה.<br />הודיתי ודחיתי אותו בנימוס...והמשכתי לעבר אותה מזללה, אך מאחורי גבי יכולתי עדיין לשמוע אותו צועק לעברי דברי הסבר.<br />הספקתי לעבור עוד כמה צעדים מהירים, עד שעיניי נתקלו בדמותה של בחורה, אשר נראתה כבת גילי, ההולכת לכיוון אותו הדוכן, היא עברה לידי והשאירה בי רושם חזק, התפעלתי מיופייה, אך קיבתי לא נתנה לי מספיק שהות להתפעל...ודרבנה אותי להמשיך לאותה מזללה.<br />לאחר שהרגעתי את קיבתי בכריך גדול, אך לא משובח במיוחד התחלתי לעשות את דרכי לעבר האוטובוס, אשר יישא אותי למקום חפצי. לאחר כמה סיבובים ועליות במדרגות הנעות למפלס האחרון, מצאתי את מבוקשי.<br />וכך מצאתי את עצמי על מושב לא נוח שקוע במחשבות שטחיות ומבלבלות, למזלי הרב נשאתי עמי את הכרך הראשון של דון קיחוטא דה למנשה וכבר הוצאתי אותו מתיקי וחיפשתי את העמוד שבו עצרתי את קריאתי, כשלפתע עיניי קלטו את אותה בחורה עולה ומתיישבת לא רחוק ממני. בידה היא החזיקה עלון של אותו פילוסוף, דבר אשר הרשים אותי אף יותר. גם כה יפה וגם מתעניינת בנושאים, שגובלים עם פילוסופיה ושיפור האדם.<br />היא הניחה את העלון על המושב הריק שמשמאלה והתרכזה במשהו שהוציאה מתיקה. אם רק הייתה לי סיבה כל שהיא לגשת אליה, סיבה להחליף מילה. כך סתם לגשת ולהתחיל בשיחה, נראה לי כאקט חסר טאקט...בדקתי את האופציה הזו שוב ונוכחתי שוב שהאפשרות הזו נעולה בפני!<br />מוחי הקודח החל להריץ סצינות רבות, אשר היו יכולות להוביל אותי אל הבחורה, אם רק היה האוטובוס מתחיל בנסיעה והעלון היה פשוט מוצא את דרכו אל הרצפה... הייתי יכול לגשת להרימו ולהגיש לה אותו... בעוד אני שקוע בדמיונות אלו החל האוטובוס לנוע, המנוע שאג, הדלתות נסגרו, באוטובוס אחז טלטול קל ותזוזה, ואני ראיתי את העלון עושה את דרכו באטיות רבה אל הרצפה המטונפת של האוטובוס.<br />נראה שהבחורה לא הבחינה בכך כלל, הבטתי בעלון בעצבנות, והוא הביט בי בחזרה, ליבי דפק חזק יותר, "לא ממש התכוונתי שזה יקרה", שלחתי אליו מחשבה, "אל תצפה שארים אותך", הוא המשיך להביט בי בזלזול וכעת מבטו נראה שטני יותר ויותר, והעובדה שהוא היה על הרצפה, כלל לא עזרה לי ואף החמירה את המצב. גם כעת לא יכולתי לגשת אל אותה בחורה. אני פחדן! וגם שקרן... אותו סיפור על - שינוי קל במאורעות, אשר היה עוזר לי לעשות, היה שקר ענק.<br />הבטתי שוב על העלון השטני שעזר לי לראות את עצמי במערומי, הבטתי בכל האנשים אשר היו מסביבי וראו גם את העלון וגם את כל אשר עובר בראשי... (בוודאי הם ידעו הכל) וניסיתי לחשב את הזמן שעבר מאז נחיתתו של העלון על הרצפה. להערכתי עברו מאז כחמש דקות... כעת אני ממש לא יכול לעשות את זה, "מצטער חבר" שלחתי אליו עוד מחשבה, "אתה גמרת את הקרירה"!<br />בעודי מחליף מחשבות עם העלון, החלה הסיבה לכל זה להשתנות, כבר לא רציתי להרים את העלון בגלל אותה בחורה שענייני הפילוסופיה עניינו אותה, כעת רק רציתי להפסיק להזדהות! בקושי רב הצלחתי להיפרד מכמה מחשבות מציקות אשר הזכירו לי את השער והזקן הארוכים שהעניקו לי מראה די מזעזע, ופחד לא מובן שהדביק אותי למקומי והתרוממתי ממושבי וצעדתי את הצעד הראשון, לעבר העלון השטני.<br />הרמתי אותו וניגשתי אל אותה בחורה, "סלחי לי... העלון הזה שלך?" שאלתי בצפייה שכל זה כבר יגמר.<br />היא הביטה בי בעיניים גדולות ויפות ואמרה בקול באס צרוד וגס, "לא!"<br />החזרה אל המושב הייתה בהרבה יותר קלה, פתחתי שוב את דון קיחוטה, בעודי מנסה להחזיק במצב התודעה הגבוהה כמה שיותר....<br />אלוהים כמה ששטיין צדק, אני לא יכול לעשות מאומה, ואלוהים כמה שהוא צדק שאני מבזבז את זמני בטפל ולא בעיקר.<br />אני חייב ליצור קשר עם אליס, אני חייב עזרה.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8285731379233231073-7015074264708630302?l=bs-sparks.blogspot.com' alt='' /></div>Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8285731379233231073.post-7186740321431948902008-08-27T16:04:00.000+03:002008-08-27T16:05:02.867+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">אני לא יודע אם אתם יכולים להבין את ההרגשה והתחושה הלא נעימה שחשתי, כאשר צעדתי לתוך קרחת יער קטנה, המוארת באורה הקלוש של המדורה, שדלקה במרכזה.<br />האיש שטיפל באש והשליך מספר זרדים לתוכה, נראה כאדם פשוט, אך שתי הגופות המוטלות מצידיו ניבאו רעות.<br />הוא אפילו לא טרח לקום, הוא רק הביט בי וחייך.<br />"כך מתפרצים" הוא שאל, "ללא הזמנה, מבלי לדפוק על הדלת?"<br />"אתך הסליחה," התחלתי להתנצל, אך הוא קטע אותי - "מה אומר לך? הכלבים הדרים במרום אוהבים אותי, רק לפני רגע חשבתי לעצמי, ריבונו של עולם, השניים האלה לא יכולים לארח לי חברה," הוא הצביע בחרבו המגואלת בדם על שתי הגוויות. "התכוונתי כבר לשתות לבד" הוא המשיך, "לבד לעזאזל... ואז... אתה מופיע כאן, פוף."<br />"התכבד אדוני, התכבד", הוא שלף בקבוק מתרמילו והשליך אותו אלי.<br />בחנתי את הבקבוק בזמן שהוא הוציא עוד בקבוק וחילץ את הפקק, כאילו ורצה להראות לי מה לעשות איתו, הוא הרכין את ראשו לאחור ולגם לגימה ארוכה מהנוזל הנשפך מהבקבוק.<br />חילצתי את הפקק בשיניי ורחרחתי בזהירות, ללא ספק אלכוהול משובח.<br />לגמתי לגימה, והברנש החל לצחוק, "לחיים, מי ייתן ותמיד נימצא בתוך חברותה נעימה ולעולם לא נשתה את המשקה שלנו לבדנו."<br />"מי ייתן" חזרתי אחריו והרמתי את הבקבוק בידי, הוא הרים את שלו ושנינו לגמנו מהנוזל ששרף את גרוננו.<br /><br />"אני מזמין אותך לשבת", הוא אמר וסימן בידו, "אתה מבין, זה משגע אותי כשמישהו עומד מעל ראשי, אתה תתפלא לגלות עד כמה הסלע הניצב מאחוריך נוח לישיבה."<br />מצאתי את הסלע ונשענתי עליו, הרמתי שוב את הבקבוק לאות תודה ולגמתי ממנו שוב.<br />"איפה הנימוסים שלי" הוא טפח בידו על פניו, "לא הצגתי את עצמי", הוא התרומם על רגליו הוריד את כובעו וקד קידה עמוקה, "פימה לשרותך", הוא נופף בכובעו, והחזיר אותו לראשו, "כעת נשתה לחי הנימוס", הוא גיחך ולגם מהבקבוק. "אם הנימוס היה שכיח יותר באזור זה של העולם, כל זה לא היה קורה", והוא הצביע שוב על שתי הגוויות שלרגליו. "אני אשתה לכבוד זה" אמרתי, "מי ייתן והנימוס יהיה נפוץ יותר ומקובל יותר".<br />"מי ייתן" הוא חזר על הברכה.<br />"לפני שתציג את עצמך, עזור לי לקבור את שני אלה, הם מזהמים את האווירה הנעימה שנוצרה כאן." הוא התקרב אל המדורה, וכעת הצלחתי לראות בבירור את המדים שלבש.<br />חפרנו שני קברים ופימה השליך את הגוויות לתוכם, הוא הוריד את כובעו, הצמיד אותו לחזהו וסימן לי להיות בשקט.<br /><br />"קומו עלו למרום,<br />צאו מתוך כלי פגום,<br />הנני קורא לכם<br />בשמו של האדון,<br />אדוניכם מימות עולם,<br />לישועתכם ולרווחתכם,<br />קומו עלו למרום."<br /><br />הוא ירק יריקה לתוך כל קבר, נאנח ואמר, "מי ייתן וימצאו את דרכם". "מי ייתן" לחשתי, כי לא הייתי בטוח אם הייתי אמור להצטרף לברכה הפעם.<br /><br />פימה החל לכסות את הקברים באדמה, כשהוא מזמר לעצמו את התפילה הקצרה שהשמיע שניות לפני כן.<br />"קומו עלו למרום, קומו עלו למרום, למרום", הוא סיים והביט בי. "כעת ידידי לא יהיה לך במה לנעוץ את עיניך".<br />הוא עשה את דרכו חזרה לנקודה בה ישב קודם, ואני נשענתי על הסלע שלי. "כן" הוא הניד את ראשו מעלה ומטה, "האווירה כעת הרבה יותר נינוחה, מה ששתי גוויות יכולות לעשות?! קדימה ספר לי על עצמך..."<br /><br />"אין מה לספר" משכתי בכתפי, "זה זמן מה שאני צועד לעבר נקודת האור בה הבחנתי, בהתחלה היה קשה להחליט מה מקורה, אך כשהתקרבתי יותר והאור החל להבהב ולהגביר את עצמתו בכל פעם שהרוח נשבה לכיוון הנכון, הבנתי שמדובר במדורה."<br />"הגיון בריא" הוא צחקק, "המשך המשך".<br />"חשבתי למצוא בקרבת מקום מחנה גדול יותר, אך הבנתי שטעיתי בניווט כשלא מצאתי שום סימן לעוד מדורות."<br />הוא סימן לי בידו, שברצונו לשמוע עוד, "מה שמך? מהיכן באת ואיזה מחנה אתה מחפש?" הוא שאל.<br />"אני רק בן איכרים מהמחוז הצפוני," עניתי לו, "ולא חיפשתי מחנה ספציפי, רציתי פשוט להתגייס לאחת הפלוגות שפועלות באזור...שמי נימרוך," קמתי וקדתי קידה צנועה.<br />פימה גירד את זקנו, "בן איכרים מה?" הוא התרומם על רגליו ושלף את חרבו, "בוא נראה איזה בן איכרים אתה?!" הוא התקדם אלי, והצדיע בחרבו לתוך האוויר לאות הזמנה לדו קרב. "אני לא נושא עלי נשק" אמרתי, הוא צחקק וגירד את זקנו שוב, "גש לאותם השיחים בהם השארת את חרבך וחזור לכאן, או שאולי תעדיף לוותר על האירוח שלי ולהסתלק?"<br />לא היה טעם להכחיש, הנדתי בראשי ויצאתי מקרחת היער, חזרה אל המסלול ממנו באתי. ידי נגעה בניצב חרבי הקר, ובדרכי חזרה אל קרחת היער, ניסיתי לחשב את צעדי הבאים.<br />פימה עמד על רגליו, מנפנף בחרבו בגנדרנות, ומדי פעם דוקר את האוויר, הוא הבחין בי, ופצח בצחוק, "בוא בן איכרים," הוא סימן לי בידו הפנויה לעמוד מולו, הוא החווה בחרבו את התנועה המוכרת ואני הצדעתי לו בחזרה בחרבי, "אן גארד" הוא שאל, נעמדתי באי רצון בתנוחה המתאימה.<br />"לפי העמידה שלך, יש סיכוי שאתה דובר אמת", פימה נראה מאוכזב. החרב שלו נגעה בשלי ומיד החלה להסתלסל סביב חרבי, ולהתקדם הישר לעבר חזי, הפניתי את גופי ימינה ומשכתי את ידי האוחזת בחרב מעלה ושמאלה. חרבו פספסה אותי וכעת הוא עמד חשוף לגמרי, אך לפני שהספקתי לעשות משהו חרבו ירדה במהירות במורד להב חרבי משמיע צליל מצמרר, הוא פיתל את גופו ואת ידו ימינה והתנפל בכל כוחו קדימה, בלמתי אותו ברגע האחרון. כל אחד מאיתנו התייצב חזרה לתנוחת תקיפה/הגנה, פימה ירק הצידה "בן איכרים מה" הוא חזר על דבריו בלגלוג, "מי לימד אותך את הטריק? שוטה הכפר?" חייכתי והמתנתי להתקפה הבאה. משום מה מהרגע הראשון שראיתי אותו, החלטתי שאני לא אפגע בו, אפילו הגוויות שלצידו לא גרמו לי לשנות את דעתי.<br />פימה ניסה כמה התקפות מהירות, אך כולן נבלמו באלגנטיות, היה ברור שהוא רק בודק אותי, והתקפותיו לא מגלות את מהירותו וכוחו האמתי, אבל מצד שני, ידעתי שאני מהיר ממנו ואולי אף חזק ממנו.<br />"אני יודע על מה אתה חושב", אמר פימה,"אתה חושב, שאני הרגתי את השניים שקברנו." הוא פרץ שוב קדימה, דקר, נבלם וניסה הטעיה שבסופה חרבו ירדה עלי כמו רעם במכת גרזן, בלמתי אותו שוב והפעם הזדקקתי לידי השנייה כדי לעצור אותו.<br />בשלב זה עברתי להתקפה, ניסיתי לחדור את ההגנה שלו מהצד, במכת חיתוך וכמעט והצלחתי. הוא הכניס את ידו הפנויה תחת ידי האוחזת בחרב ונטרל אותי מהתקפתי, הוא אחז בי חזק, עמדנו כך צמודים ואני ניסיתי להיפרד, ידו השנייה שאחזה בחרב הייתה משוחררת ואני ניסיתי לבלום את ניסיונותיה להכות בי.<br />"אז אני לא הרגתי אותם" הוא לחש באוזני, באותו הרגע הוא הצליח להכות בצד ראשי בידית חרבו.<br />הוא הסתובב על צירו והתרחק ממני, אבל אני מתוך רפלקס התקפתי, הוא ציפה לכמה שניות של הפוגה וחשב שאשמח כמוהו לנוח ולהירגע מהמכה, זה היה הזמן המתאים ביותר לתקוף, חדרתי את ההגנה שלו ושרטתי את ידו, ידי המשיכה עם התנועה המוכרת מבלי שחשבתי על כך ודקרה קלות את צידו השמאלי.<br />"ריבונו של עולם" צעק פימה לאחר שהצליח להתרחק מעוד התקפה, "אם כך נלחמים האיכרים, לא הייתי רוצה לפגוש אומני לחימה מהאזור שלך. הוא הצדיע בחרבו שוב, קד בראשו והחזיר את חרבו לתוך נדנה. חזרתי על התנועה והקידה והנחתי את חרבי על הקרקע.<br />"המממ"...נהם פימה, הקזת ממני כמה טיפות דם. אני נשענתי חזרה על הסלע, והמתנתי, פימה חבש את פצעיו החדשים והתמקם שוב במקומו הישן. "אתה צודק" הוא נאנח, אם הייתי לוחם ברמתך, גם אני הייתי מספר שאני איכר", הוא קרץ לי ושפך מהכוהל על צידו הפצוע...<br /><br />"אמור לי האם המדים שאתה לובש הם המדים שלך? הראה לי את תעודת הקצין שלך ואני בתמורה אספר לך את האמת עלי".<br />"אין צורך" אמר פימה, "אני יודע מי אתה", הוא הוציא משהו מכיסו הפנימי והתקרב אלי, "התמונה לא ממש דומה לי אבל, קח התרשם בעצמך". אחזתי בתעודת הקצין של 'פימה סאטיין' מתוך התצלום הביט בי אדם צעיר במבט מחוצף, חיוך עקום וזקן אדמדם. "ללא ספק עברו עליך ימים קשים" צחקקתי והחזרתי לו את התעודה. הוא החזיר את המסמך לתוך כיסו הפנימי ולגם מהמשקה. "ללא ספק" הוא אמר, "ימים קשים בהחלט!"<br /><br />"הם מתו בהמוניהם, ובכל זאת, קמו אחרים ורבים שתפסו את מקום המתים. ככל שהרבינו להרגם, כך הם הכפילו את מספרם."<br />היה קל להרגם, קל מידי לטעמי!"<br />פימה הביט בי, על פניו היה מבט מהורהר. "חלקם התהלכו עם נשקם כשיכורים" הוא הוריד את מבטו והמשיך לדבר, "חלקם כלל לא הבינו ונסו על נפשם."<br />"בשלב מסוים לא יכולתי יותר, והוריתי על נסיגה."<br />"בתוך הבונקר, בהרים גילינו את המחלה הארורה, אשר התפשטה בדרכים המתאימות למחלות מסוגה. היא תקפה אותנו בשנתנו, לא הצלחנו להבין למה ואיך, אך שוב ושוב אחד מאיתנו נרדם ולא התעורר, הבודדים שהתעוררו עיבדו כל צלם אנוש."<br /><br />"המרגלים ידעו לדווח לי, שהכוחות מתחילים לסגור עלינו, לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לוודא בעצמי ולגשש בשטח. יצאנו שלושה, עשינו את דרכנו במשך כמה ימים, האויב לא נראה בשטח. כאן הייתה ההתקלות הראשונה."<br />יצאנו שלושה", הוא אמר בשנית...<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8285731379233231073-718674032143194890?l=bs-sparks.blogspot.com' alt='' /></div>Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8285731379233231073.post-48508149397658898972008-08-27T15:40:00.005+03:002008-08-27T16:03:39.181+03:00לא ברור למה בחרתי שלא להתייחס לעובדה, שאנו יושבים, שותים ומפטפטים ליד המדורה במקום ההתקלות עם האויב.<br />משהוא בתוכי נדרך וניסה בכל כוחו להתבטא, אך בחרתי להתעלם ממנו וניסיתי להתרכז בדבריו של פימה.<br />אולי האלכוהול פעל והחל להשפיע על כושר השיפוט שלי? אם זה העניין, חשבתי לעצמי, הרי שהדבר מוזר מאוד בעיני.<br />דבריו של פימה נשמעו כעת מרוחקים יותר, מצאתי את עצמי מנותק וקולו של פימה נשמע כזמזום לא מובן ומרוחק.<br />גיליתי שבמצבי החדש קל לי יותר להתייחס לאותו קול פנימי, אשר ניסה להתפרץ ולהזהיר אותי.<br />ניסיתי להתרכז, וממש לפני שהצלחתי לשנות גישה ולחזור ולחשוב בצורה בהירה, נשמע צלצול מוכר.<br />נשאבתי חזרה לקרחת היער, למדורה ולדבריו של פימה, והקול שניסה להזהיר אותי נקבר שוב תחת שאננות מוזרה.<br />רק שכעת היה גם הצלצול.<br />"מה מצלצל?" שאל פימה, "זה רק הטלפון" עניתי לו, "אל תיתן לו להפריע לך, תמשיך לספר".<br />"אז איפה הייתי?" הוא המשיך.<br />הצלצול נשמע חזק יותר וקרוב יותר, "לעזאזל עם הצלצול הזה, אני לא יכול להתרכז", נבח פימה ברוגז.<br />"טוב, אל תדאג, אני אענה" אמרתי. לפני שהתחלתי לחפש את הטלפון הספקתי לציין בפני שאני מאוד משועשע ולא חדל מלחייך. "איפה הטלפון הזה?" שאלתי את עצמי וניסיתי לחפש מסביב. הבטתי לאחור למקום שממנו נבע הצלצול המעצבן, והופתעתי מכך שאני כלל לא מופתע לגלות מאחורי זוג קשישים: גבר ואישה כך נדמה לי, היושבים על כיסאות עץ, מעליהם וביניהם היה ממוקם מדף, רק לאחר שהבחנתי בוא הבחנתי גם בקיר סדוק וחסר טיח שמאחוריו.<br />על המדף ניצב שעון קוקייה, אשר לא חדל לצלצל כמו טלפון. מצידו השמאלי של השעון עמד על המדף ינשוף בעל עיניים ענקיות, ומצידו הימני רבץ עכביש בגודלו של הינשוף.<br />"למה שלא תענה?" שאל הינשוף, ובאותו הרגע הרגשתי שאני חייב לענות, אך עוד לפני ששלחתי את ידי אל שעון הקוקייה עיני פגשו בעכביש, ומראהו הקפיא אותי על מקומי, פחדתי ממנו! הבטתי שוב על הינשוף, אך הוא לא הוסיף לדבר, רק הביט בי בעיניו הגדולות. הורדתי את עיני אל זוג הקשישים, אך לא קיבלתי מהם שום תגובה, לדעתי הם כלל לא היו מודעים לנוכחותי.<br /><br />"אני לא רוצה להיות כאן!" עצמתי את עיני... ניסיתי לפקוח אותם... . נאבקתי בכל כוחי, ניסיתי לזוז ולצעוק, אך כלום לא קרה. רק חושך, חושך ופטפוט משונה, אולי זה פימה שהמשיך לספר משהו...<br />ניסיתי שוב בכל כוחי והיה נראה שאני מצליח בקושי, החושך נהפך לחלל שחור מעורב באפור, אשר התחלפו ביניהם במהירות ויצרו צליל מוזר אשר נשמע כמשק כנפיים.<br />עוד מאמץ והצלחתי לפקוח את עיני.<br />מראהו המטושטש של חדרי הלך והתבהר, היה שקט מאוד וחשוך. במוחי עברה מחשבה חלושה, שהמליצה לחזור לישון. עצמתי שוב את עיני, והספקתי עוד לראות את הינשוף בלעה את העכביש. שעון הקוקייה החל לצלצל שוב, הצליל הצורם הקפיץ אותי.<br />התעוררתי בבהלה לצלילי הטלפון שלי, שלחתי את ידי אל השפופרת ובעודי חושב על כך שעדיף לא לענות, שמעתי את עצמי אומר, "הלו".<br /><br />אליס הייתה בצידו השני של הקו, "שמעתי את ההודעה שלך" היא אמרה, "פגוש אותי היום בשעה 13:00 בבית הקפה האהוב עליך".<br />"קבענו!" הורדתי את השפופרת וניסיתי במאמץ רב לקבוע על איזו שעה מורים מחוגי השעון התלוי על הקיר שמולי.<br />הסטתי את הווילונות, והחדר החשוך התמלא באור עליז ומסנוור. המחוגים הראו על 11:30 בבוקר.<br /><br />בדרכי לסידורי הבוקר הרגילים, לא יכולתי שלא לקלל שוב ושוב את החלום שברובו הגדול היה מוכר לי היטב.<br />מילא פימה שחזר בכל חלום בדמות ובשם שונים, אבל הינשוף, העכביש והקשישים, הם הופיעו והשתלבו כמעט בכל חלום, ללא כל שינוי בצורה שיטתית ומדויקת.<br />הרדיו החל להחליף תחנות בעצמו, עד שלבסוף התייצב על תחנה ששידרה מערכונים ברצף. ניגשתי למטבח במטרה לבדוק את הרדיו, כשלפתע שמעתי קל זכוכית נשברת.<br />הצצתי לכיוון שממנו נבעו קולות הנפץ, והבחנתי בתנועה מהירה, מיהרתי לכיוון חדר השינה שלי, ונעצרתי במרחק כמה צעדים מול הפורץ.<br /><br />האם מצאתם את עצמכם אי פעם עומדים פנים מול פנים עם האיש שרגע לפני כן פרץ אל ביתכם? מה עושים במקרה שכזה? כאשר עשרות תשובות לשאלה זו חולפות בראשי, חלקן, עלי להודות אלימות במיוחד, שמעתי את האיש אומר... "שמע ידידי יש לך פורצים בבית, אנו חייבים ללכוד אותם! אני אעזור לך." הוא הצביע לכיוון הסלון, והחל לדרבן אותי להזדרז ולחפש את הפורצים.<br />פניתי לכיוון שאליו הוא הצביע, והוא מצידו לחש לי באוזן "שמור על השקט". "מה נעשה להם כשנתפוס אותם?" שאלתי אותו, הוא חשב לרגע ואז בביטחון רב ענה, "הרי אין שום ברירה, חייבים לחסל אותם!"<br />מיד הסכמתי איתו, והתחלנו לעשות את דרכינו לעבר הסלון.<br />עברנו את חדר השינה ואת המטבח, שנראו שונה לגמרי ממה שזכרתי, ולאורך כל הדרך שהתארכה מאוד, סיפר לי העוזר החדש שלי ללכידת פורצים על השיטות השונות והמגוונות הקיימות לחיסול פורצים.<br />כבר יכולתי לראות את הסלון, עוד כמה צעדים ונגיע לשם, אך מה לעזאזל אני מחפש בסלון? לא זכרתי כלום, התחושה הייתה כאילו שישנתי שנים ורק כעת התעוררתי, לא זכרתי על מה חלמתי ולא ידעתי היכן אני נמצא.<br />מולי ישבו שני קשישים על כיסאות עץ, מעליהם וביניהם על מדף, עמד שעון קוקייה והשמיע צלילים צורמים, אשר הזכירו את הטלפון שלי.<br />הפעם היה שם רק הינשוף, אשר הביט בי בזלזול מה.<br />אחזתי את השעון בידי וקירבתי אותו אל אוזני, "הלו" צעקתי לתוכו, "מי זה?"<br />פקחתי את עיני וגיששתי בידי כדי לענות לטלפון שלא פסק לצלצל.<br />אליס הייתה בצד השני של הקו... "הגיע הזמן לקום, אני מנסה להשיג אותך מהבוקר, אני ורגרדי כבר מפוצצים בקפאין"..."שכחת? קבענו להיפגש בבית קפה!". התנצלתי והבטחתי לה שאני אגיע בעוד 20 דקות.<br /><br />בדרך אל בית הקפה, ממורמר ועצבני מהחלומות שלי, הבטתי בשעון היד שלי, המחוגים הורו על 11:30.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8285731379233231073-4850814939765889897?l=bs-sparks.blogspot.com' alt='' /></div>Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8285731379233231073.post-66933143841608171292008-08-27T15:29:00.002+03:002008-08-27T16:03:55.086+03:00"מכירים את פימה?" שאלתי את אליס ורגרדי, שישבו מולי בבית הקפה הקטן בו פגשתי לראשונה את שטיין.<br />ישבנו במתחם החיצוני, והמזג אויר היה נפלא, הרגשה מוזרה של יום חג כוננה בתוך לבי והכל מסביבי נראה והרגיש חגיגי.<br />"פימה הוא שם החיבה של שטיין" אמרה אליס בהיסוס. "כמה נחמד" אמרתי, "למה לכל הרוחות אני חולם על פימה כל לילה?" "אני מבין שאתה לא ידעת ששם החיבה של שטיין הוא...." הנדתי בראשי בעצבנות לאות שלילה. "אז אולי מדובר בפימה אחר?" ניסה רגרדי שוב.<br />"פימה סאטיין, נשמע לכם מוכר? סאטיין? חייל צעיר במדים כחולים, עם חרב ארוכה במיוחד וזקנקן אדמדם..."<br />באותו רגע הגיעה המלצרית ובידה מגש עמוס כל טוב, הודיתי לה והתנפלתי על הקפה המהול בליקר והעוגה שלי. "אנחנו מסייפים, ואז הוא מספר לי את הסיפור העצוב על מלחמה ומחלה..." העברתי את תשומת לבי אל העוגה, ונתתי להם שהות להגיב על דברי.<br />"אתה חולם את החלום הזה כל לילה?" שאלה אליס, "בווריאציות שונות" עניתי לה בפה מלא עוגה, עוד כמה נגיסות מהעוגה ועדיין לא שמעתי מהם כלום. התרווחתי על הכיסא שלי, הרמתי את כוס הקפה והצמדתי אותו לחזי, לגמתי והבטתי באליס ורגרדי.<br />רגרדי נראה די מרותק, ויכולתי לראות על פניו שהוא ציפה שאמשיך לספר עוד. אך אליס, מי יודע מה היא מסתירה? היה נראה לי שלא נוח לה והיא מנסה להתחמק ממבטי.<br />הנדתי בראשי, להבהיר להם שאני ממתין לתגובה...<br />רגרדי הרים את ידיו, והעלה על פניו מין מבט של הלוואי והייתי יודעה משהו, "זה נשמע מרתק והייתי שמח לשמוע עוד, אך אין לי כל מושג על מה אתה מקשקש," הוא אמר והביט באליס.<br />אליס רק שיחקה בשאריות עוגה שעל צלחתה, ובעזרת מזלג קטן היא דקרה וחצתה שוב ושוב את השאריות. לבסוף מבלי להביט בי היא שאלה, "האם יש עוד משהו בחלום המוזר הזה שלא סיפרת לנו?"<br />משום מה לא רציתי לספר להם על הקשישים, שעון הקוקייה, הינשוף והעכביש. הרגשתי שאני חושף כאן משהוא מאוד אישי, החלטתי לדלג על זה וסיפרתי להם על הפורץ וההתעוררות בתוך החלום.<br />אליס נראתה כעת יותר בתשומת לב, היא הפסיקה את המשחק עם המזלג. רגרדי צחקק ואמר שמשום מה הקטע עם הפורץ מאוד מוכר לו.<br /><br />"בהיכנסך לביתך, גילית גנב. אל תאמין לדבריו, על היותו שוטר."<br />"זה היה אחד מהנושאים ששטיין דאג לדבר עליו לפני מותו," אמרה אליס. "אני זוכרת את זה כאילו שזה היה אתמול".<br />"o.k" אמרתי, "איך בדיוק את מקשרת את זה? מה המשמעות של זה?"<br />"הגנב" היא המשיכה, אתה זוכר שדיברנו על התבוננות בגנב?"<br />"ברגע שאתה מצליח להבחין בו, הוא מתחזה וסוחף אותך עד השכחה."<br />"עליך ללמוד לחמוק הצידה מבלי שאף אחד מבחין בכך" קולו של שטיין הדהד בראשי. "נפל האסימון?" אליס נופפה בידה, "אתה בכלל כאן?"<br />"כן, רק נזכרתי במשהו, אני חושב שאני מתחיל להבין."<br />"החכמה" אמרתי, "להיות שם, לראות את הגנב, אך לא להראות! ואם הוא הבחין בי, עלי להיעלם שנית".<br />"נכון" אמר רגרדי, "או כפי ששטיין אמר, אל תאמין לו, שחק אותה כאילו שאתה מאמין." אליס גיחכה, "לשחק כאילו שאתה מאמין זה הינו הך, גם כך אתה נעלם ממנו."<br />רגרדי נראה מרוצה במיוחד, "אני יודע שזו שאלה שנשאלה שוב ושוב, אך אני חייב... מי זה לכל הרוחות הגנב הזה?" "הגנב הוא אותו אחד שקורא לעצמו "אני", במקרה שלך, הוא קורא לעצמו 'רגרדי', אך יש הבדל גדול בין ה'אני' לרגרדי'", אמרה אליס. "שוב לא הבנתי" נאנח רגרדי.<br />"אני חייב לומר שהשיחה הזו מועילה במיוחד" אמרתי, "אך איך כל זה קשור לחלום שלי?"<br />"נשמע לי כאילו שאתה מתוכנת לחלום את החלומות האלה, אבל לפני שאתה מתנפל עלי בשאלות, זו רק ספקולציה."<br />"עיבדת אותי" אמר רגרדי, "גם אותי" הדתי באי רצון.<br />אליס חשבה לרגע, ותנועות ראשה וידיה הזכירו לי את שטיין, כמה זמן היא למדה אצלו? כמה היא באמת יודעת וכמה היא מגלה לנו ולמה אני לא בוטח בה לגמרי? הצלחתי לראות את המחשבות בעודן חולפות בראשי, הצלחתי להבחין בהזדהות עם המחשבות, מחשבות אלה לא היו שלי ובכל זאת הן קראו לעצמן 'אני'. ואז הבחנתי בגנב. הייתי מגושם כמו פיל בחנות חרסינה, הוא הבחין בי מיד, "כמה נפלא" הוא אמר, "אתה מתבונן בעצמך, אל תפסיק." לאחר רגע או שתיים או אולי יותר, הבחנתי בשתף רב של מחשבות ורגשות אשר עסקו ודנו בפליאה באפשרות להתבונן בעצמנו, ידעתי שזו הייתה עבודתו של הגנב, אך הייתי כבר חלש מידי. שמעתי את אליס אומרת - "אתה בטח מכיר את הקלישאות על כוחן של מילים או של השבעות? קומבינציה של מילים מסוימות יכולה ליצור השפעה אנרגטית על בן אדם. אף על פי שבמקרה שלך אני לא חושבת שמדובר במילים."<br />"כן" הנהנתי, " אני מכיר, אך הכוח נמצא לא במילה אלא במי שהוגה אותה". "לא בהכרח" היא ענתה, "תחשוב על מנגנון; למשל מתג חשמלי. לא משנה מי מפעיל אותו, אך ברגע שמרימים אותו נדלק אור."<br />"אז"...ניסיתי להמשיך, "אז מי שיוצר את המנגנון, צריך לדעת מה הוא עושה, כשהמנגנון כבר קיים, כל אחד יכול להפעיל או לכבות אותו. במודע או שלא במודע."<br />"מה את בעצם אומרת? שאני מכושף?" "לאאאא" נאנחה אליס, "אתה מתוכנת." "במילים אחרות מכושף" התעקשתי, "מישהו אמר 'הוקוס פוקוס' ומאז אני חולם על שטיין ועל הינשוף המזורגג". "איזה ינשוף?" שאל רגרדי, אך אליס המשיכה להסביר, "לא הוקוס ולא פוקוס, לדעתי זה קשור בצורת ההתנהלות היום יומית שלך: הרגלים, גישה, הזדהויות וכאלה.... נסה לשנות משהו ותראה האם זה משפיעה..."<br />התכנסתי בעצמי, ונראה היה שלא רק אני, השתררה דממה.<br />אליס הייתה הראשונה שדיברה, "אם תרצה לבדוק את דברי ולשנות משהו, הרי שעליך תחילה לראות את ההרגלים ואת ההזדהויות שלך, כדי שתדע מה לשנות." רציתי לומר לה שאני לא יכול לעשות מאומה, אך משום מה המשכתי לשתוק.<br />ביקשנו חשבון, וכל אחד מאיתנו השליך על השולחן כמה מטבעות ושטרות, ואני עמדתי להוסיף טיפ שמן כהרגלי, אך שוב חמקתי ויכולתי לראות ממקום המסתור שלי את כל אשר התרחש בראשי ולבי: משום מה, היה ברור לי שעלי להשאיר טיפ שמן למלצרית, זה היה כמו פקודה שהופעלה עלי ברגע שראיתי את החשבון. "למה?" שאלתי, "כי זה לא נעים" ענה הקול, "וכך אתה אמור לנהוג" הוא הוסיף. "אני רוצה לנהוג אחרת" הקשתי, וניסיתי להכניס את הכסף חזרה אל הארנק, ושוב ראיתי את הגנב עומד מולי, "כל הכבוד לך ידידי", הוא אמר, אל תיתן לפקודות האלה לשלוט בך", הוא השתתק לרגע ואז הוסיף - "אולי בכל זאת? המלצרית המסכנה עבדה כה קשה, מה יחשבו עליך? אל תכנה לפקודות, אך התחשב במלצרית!"<br />"הקפה היה קר, ולא מגיע לה טיפ", באותו הרגע עוד יכולתי להבחין, ויכולתי להבין ששוב נפלתי במלכודת הגנב, הייתי מזוהה לגמרי עם הטיעונים שלי, וההזדהות הותירה אותי מאחור, נרדם, רואה אך בקושי את הגנב, מנחית שוב את מהלומת הניצחון שלו...<br />הנחתי כמה שטרות על השולחן כטיפ, המלצרית חייכה אלי, ואני הסמקתי, שמעתי את הגנב לוחש שזה היה מאוד נחמד מצידי...<br /><br />עשיתי את דרכי אל בייתי, מהורהר. מצד אחד התחלתי ללמוד להבחין בגנב, ואף הצלחתי לחמוק ממנו לזמן מה... מצד שני הבנתי שלא מספיק להבין שאני לא יכול לעשות! אני צריך ללמוד לעשות...<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/8285731379233231073-6693314384160817129?l=bs-sparks.blogspot.com' alt='' /></div>Back Spacehttp://www.blogger.com/profile/11378238378991156089noreply@blogger.com1